ובו יתבאר עניין החרדות אצל הילדים, כיצד החרדות האלו נוצרות? והעניין הוא, כי החרדה והפחד, תלויים באופן ישיר ובלעדי, בשכל של האדם. כי חרדה ופחד פירושם, חוסר הרצון של האדם, שהמציאות תהיה כנגד רצונו. כגון לדוגמא, שיש לאדם רצון מוגדר כלשהו, שהמציאות תהיה כך או אחרת. ואז האדם חושב, שאם המציאות תהיה כך או אחרת, היא תהיה טובה יותר או פחות. ואז יש לאדם פחד וחרדה, מכך שאולי המציאות תהיה נגד רצונו.

וכאשר האדם נולד, הוא נולד כמעט, בלי שום שכל כלל. ולא, שאין לאדם שכל. אלא, שכל אחד נולד עם אין סוף שכל ברמת הפוטנציאל האישי שלו, וכל אחד מבטא ומממש את השכל שלו, בצורה שונה. וכאשר האדם נולד, הוא נולד עם אין סוף שכל, ברמת הפוטנציאל שלו. אבל הוא עדיין לא מבטא ולא משתמש בשכל שלו, אלא ממש מעט. כי גם לילד קטן, יש את השכל לדעת, שהוא לא רוצה להיות רעב וכיו"ב.

וכאשר האדם עדיין עם שכל של תינוק, כמעט ואין לו שום פחד וחרדה כלל. משום, שעדיין אין לתינוק, כמעט שום תפישת טוב ורע. כי הפחד והחרדה קיימים ותלויים, בתפישת הטוב והרע של האדם. כי מי שאינו יודע להבדיל בין טוב לבין רע, הוא אינו יכול לפחד כלל, וגם לא להיות מרוצה או לא מרוצה מהמציאות. אלא, הכל שווה בעיניו.

ותינוק שנולד, כמעט ואין לו שום דעות קדומות על הטוב והרע (מלבד טוב ורע של כאב פיזי וכיו"ב). ולכן, כאשר האדם נולד, הוא נולד כמעט ללא כל פחד וחרדה. כי כמות הפחדים והחרדות, תלויה בכמות הרצונות המוגדרים של האדם. שהאדם רוצה, שהמציאות תהיה כך או אחרת. וככל שיש לאדם יותר רצונות מוגדרים, וככל שיש לאדם יותר שכל, להבין שהמציאות יכולה להיות נגד רצונו המוגדר, כך יש לאדם, יותר חרדות ופחדים.

וכאשר האדם נולד, עדיין אין לו הרבה רצונות מוגדרים, ועדיין אין לו את ההבנה, שהמציאות יכולה להיות נגד רצונו. ולכן האדם נולד, כמעט בלי שום פחד וחרדה.

וכאשר האדם גדל ומתבגר, התודעה, השכל והרגש שלו מתפתחים, להבדיל בין הדברים השונים שיש במציאות. והאדם לומד להבדיל, בין מה שהוא "אני", לבין מה שהוא אינו "אני". ולהבדיל, בין טוב לבין רע. ולהבדיל, בין מותר לאסור. ולהבדיל, בין דבר להיפוכו וכיו"ב.

וככל שהאדם גדל יותר, כך הרצונות שלו מתגברים יותר והופכים להיות מוגדרים יותר ויותר. כי התינוק, לא ממש אכפת לו, כמעט שום דבר. אבל כאשר התינוק גדל, יש יותר ויותר דברים, שהופכים להיות חשובים בעיניו. וככל שיש יותר דברים שחשובים בעיני האדם, וככל שיש יותר דברים שהם בעלי משמעות בעיני האדם, כך גדלה גם הכמות של החרדות והפחדים של האדם.

וההורים של הילד, שמנסים ורוצים להיות הורים טובים, מצד אחד, הם מוכרחים לחנך את הילד, להתרחק מהרע ולהתקרב אל הטוב. כי אם האדם לא יתרחק מהרע ולא יתקרב אל הטוב, הוא לא ישרוד כאן בעולם. וההורים, מלמדים את הילד, להבדיל בין טוב לבין רע. ולדעת, להגדיר את הרצונות שלו. ולדעת, להשיג את הרצונות שלו. וטוב שכך, שההורים מחנכים את הילד שלהם.

אבל מצד שני, ככל שההורים מלמדים את הילד, לדעת להבדיל טוב יותר, בין טוב לבין רע, כך גם ההורים מחנכים את הילד, לפחד ולהיות בחרדה, מכך שיהיה לו רע ולא טוב. כי החרדה והפחד, הם רק מהרע. כי האדם, לא מפחד מכך שיקרה לו דבר טוב, אלא רק מכך שיקרה לו דבר רע. וככל שהאדם לומד טוב יותר, להבדיל בין טוב לבין רע, כך הוא מפחד יותר מהרע ורוצה יותר את הטוב.

כך, שההורים מחנכים את הילד שלהם לשרוד בעולם, על ידי זה שהוא יבדיל בין טוב לבין רע. אבל הם גם מחנכים אותו, לפחד מהרע. כי בלי לפחד מהרע, בלי זה אי אפשר לשרוד בעולם. כי הפחד של האדם מהרע, מרחיק אותו מהרע, ומקרב אותו, אל הטוב שיש בעולם. ולחנך את הילד לשרוד בעולם, זה אומר גם, לחנך אותו לפחד מהרע.

וככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא מצליח לאזן את הפחדים והחרדות שלו בצורה שפויה. כי מצד השכל, אכן יש משמעות והבדל, בין טוב לבין רע. אבל מצד שני, כל המשמעות הזאת, של ההבדל שבין טוב לבין רע, היא רק יחסית בלבד ולא מוחלטת. כי הטוב והרע, הם רק באופן יחסי, ולא באופן מוחלט.

וכאשר יש לאדם שכל אמיתי, שהוא מבין שהכל יחסי בלבד ולא מוחלט, על ידי זה הוא חי במקביל בשני עולמות שונים. שמצד אחד, האדם לא תלוי רגשית בשום דבר, ולא מפחד ולא נקשר לשום דבר. וזה, מהצד של האמת המוחלטת. דהיינו, מהצד שהאדם מסתכל על הדברים באופן מוחלט, אין אצל האדם טוב ורע, וממילא אין שום פחד וחרדה. ומהצד שהאדם מסתכל על הדברים בצורה יחסית, ביחס למה שהוא רוצה באותו רגע, ביחס לזה יש טוב ורע, ויש פחד וחרדה וכולי.

ומי שיש לו את השכל, להסתכל על המציאות שלנו, משתי נקודות מבט הפוכות. גם מנקודת מבט שאין הבדל בין טוב לבין רע, וגם מנקודת מבט שיש הבדל בין טוב לבין רע, הוא ממילא, גם, חי ללא כל פחד, וגם, מפחד מכל מיני דברים בו זמנית, לפי הרצונות שלו...