מי שיתבונן בעניין יראה, כי נראה שאנשים חכמים, נוטים לדיכאון ולעצבות. לעומת האנשים ה"פשוטים" שחושבים בצורה פשוטה, שהם יותר מאושרים מהחיים שלהם ויותר שמחים בחלקם. ואילו האנשים החכמים, שנחשבים לחכמים, השכל שלהם מפיל אותם לעצבות. והשאלה היא, הכיצד? איך זה יכול להיות שהשכל של האדם יגרום לו להיות בעצבות? הרי שמחה נוצרת כאשר יש הבנה. והשכל אמור ליצור שמחה ולא להפך. אז כיצד זה שאנשים חכמים נוטים לעצבות?

והתשובה בקצרה היא, שהשכל של האדם אמור להביא אותו לשמחה. אבל, השמחה מגיעה, רק כאשר השכל של האדם שלם. ועד אז, השכל של האדם עלול להביא אותו לעצבות.

ונסביר: כפי שכבר ביארתי, השלמות, היא כאשר האדם מכיל בתוכו את ההפכים. לדוגמא: כאשר האדם גם מרוצה מכל דבר באופן שווה, וגם בו זמנית מסוגל למצוא חסרונות בדברים שונים ולנסות לשפר אותם. או לדוגמא, כאשר האדם גם מרגיש תמיד שהוא כבר נמצא בתכלית הסופית, דהיינו, הוא כל הזמן מרגיש שהוא כבר עכשיו נמצא בנקודה האחרונה שאליה הוא רוצה להגיע, ועדיין הוא שואף להתקדם קדימה. והשלמות, היא היכולת להכיל רגשית את ההפכים האלו.

ויש בני אדם, שהם לא מסוגלים להכיל את ההפכים האלו. ואצל אדם כזה, אם הוא שמח בחלקו, הוא לא מסוגל לרצות להתקדם. ואם הוא רוצה להתקדם, אז הוא לא שמח בחלקו. ואצל אדם רגיל, אצלו השמחה נוצרת כאשר הוא מתקרב אל המטרה שלו.

כי מצד האמת השלמות הסופית של כל הדברים, נמצאת בכל רגע ורגע ממש. ומצד האמת כל הרגעים מושלמים בשלמות אין סופית. אלא שהאדם לא מרגיש את זה, ועל ידי זה הוא שואף כל הזמן להגיע אל השלמות, שרחוקה ממנו ושנמצאת ברגע אחר.

והנה, כל הדברים בעולם, הם חסרים. ולא משנה מה יהיה לאדם, הוא תמיד ירגיש חסר. אא"כ הוא הגיע לשלמות, שבה הוא מכיל את ההפכים. ומי שלא הגיע אל השלמות, איך בדיוק הוא שמח? ומה בדיוק גורם לו להיות שמח? הרי לכאורה, מצד האמת, האדם לא היה אמור להיות שמח, עד שהוא לא יגיע אל השלמות. אז מה גורם לכך שהאדם שמח גם כאשר הוא לא נמצא בשלמות?

והתשובה היא, שהאדם שמח, מכך שהוא חושב שהוא מתקרב אל השלמות. ומצד האמת, האדם כל הזמן מתקרב אל השלמות. והשמחה של השלמות, היא זו שמאפשרת לאדם לשמוח, גם כאשר אין שלמות. כי האדם שמרגיש בתת מודע שלו, שהוא מתקדם אל המטרה שלו, על ידי זה הוא מרגיש שמחה גדולה כבר עכשיו.

וככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא מסוגל לראות את הנולד טוב יותר. וכאשר יש לאדם שכל, על ידי זה הוא יודע טוב יותר מראש, מה יקרה בעתיד. וכאשר האדם רחוק מהמטרה שלו, על ידי זה יש לו תקווה, שהנה הוא יגיע אל המטרה שלו ויגיע אל האושר ואל השלמות.

אבל האדם החכם שרואה טוב יותר את הסוף, הוא קולט ומבין כבר עכשיו, שבסוף שאליו הוא מגיע, לא נמצאת השלמות. ועל ידי זה הוא נופל לעצבות ולדיכאון. כי מי שלא מסתכל על התכלית ועל הסוף של כל דבר, על ידי זה נדמה לו שכאשר יהיה לו דבר כלשהו, אז הוא יהיה מאושר.

אבל החכם שרואה את הנולד, הוא כבר עכשיו מבין, שמחר, המצב יהיה בדיוק כמו היום. כי לא משנה מה יהיה לאדם, הוא תמיד ירגיש חסר. אא"כ הוא יכיל בתוכו את ההפכים כנ"ל. ומשום כך, אנשים חכמים נוטים לעצבות ולשעמום ולדיכאון וכיו"ב. משום, שתת המודע שלהם מבין שהם לא מתקדמים לשום מקום, ושהאדם רודף אחרי הזנב של עצמו ונמצא בתוך מירוץ העכברים, ללא סוף. ומשום כך, החכם נופל לעצבות.

אלא, שמי שהוא חכם אמת, הוא מצליח לראות את הסוף של הסוף. והסוף של הסוף, הוא כולו טוב מושלם באמת. כי באמת מצד האמת, בסוף אין כלום, והסוף הוא בדיוק כמו עכשיו. אלא, שאחרי הסוף של הסוף, בסוף האמיתי, שם הכל טוב.

כי אם האדם מצליח להסתכל מספיק רחוק, דהיינו, להסתכל בצורה עמוקה באמת על המציאות, אז הוא רואה כיצד הכל מתחבר, ואז הוא מצליח להבין ולהרגיש את השלמות שיש בכל רגע...