שם | |
סיסמא |
🔻 | 🔺33 תגובות פורסמו: |
לפני - כן, הייתי יותר בחוויה של הכל רע, אני עושה לעצמי כל - כך רע, כי לא מוכנה לקבל את זה שדברים לא מושלמים. ומרוב שעשיתי לי רע, אז פתאום בחזרה למשחק, כל מה ש"רע" בו הוא יחסי. ביחס לרע שאני חוויתי, ביחס לאובדן רצונות שהיו לי, כבר הרבה יותר קשה למציאות לאיים עליי. - > מה שאני חוויתי זה התרחקות מהמשחק על - ידי הקצנה של החלקים המאיימים בו, עד כדי כך הקצנה, שאחר - כך החחלקים המאיימים כביכול במשחק, מתגמדים. אני רואה את זה כמשחק. כבר הייתי שם ומעבר, כך שזה לא משנה לי.
הרעיון שאליעד הציג מצא - חן בעיני, כי עדיין יש דברים לא מעטים (הרבה הרבה פחות מפעם) שאכפת לי מהם, ואותו מנגנון פועל שוב - זה שלא מוכן לקבל את חוסר - השלמות שבדברים. אז במקום שוב פעם ושוב פעם להחריב הכל, ואז להגיד: טוב, גם זה לא משנה לי וגם זה לא משנה לי. או במקום להיגרר / לגרור את עצמי למצב קיצון בו באמת שום דבר לא משנה לי (והייתי במצב הזה, רק קצר מידי. זמנית. הרצף שאליעד דיבר עליו היה קיים אצלי בחוויה של לא אכפת לי כמעט מכלום, ולא - לא אכפת לי מכלום), אפשר להפעיל כלי מכיוון אחר - לפתוח את העיניים ואשכרה לראות איך העולם (הנתפס בתודעה) לעולם אינו מושלם. זה מייצר אפקט מאוד נעים. מושלם כמעט (-: