9:53הורים וילדים - חרדה של הורים שלא יקרה דבר רע לילדים
למה הורים חרדים כל כך שיקרה משהו רע לילדים שלהם?
אחת הדאגות המרכזיות והנפוצות ביותר שמטרידות הורים היא הדאגה לשלומם של הילדים שלהם. פעמים רבות הורים אומרים שהם יכולים לשאת כל סבל שיקרה להם, אבל המחשבה שיקרה דבר רע לילדים שלהם היא בלתי נסבלת. השאלה המרכזית שאליעד כהן עוסק בה היא כיצד האדם יכול להגיע למצב תודעתי שבו הוא מכיל באמת כל אירוע, גם אם מדובר באירוע קשה או רע שיתרחש לילדים שלו.
האם ההורה באמת דואג לילד שלו או לעצמו?
אליעד מסביר שברמה השטחית נדמה להורה שהוא אוהב ודואג לילדיו. אבל כשמתבוננים פנימה רואים שהדאגה היא דאגה עצמית לחלוטין. ההורה מזדהה עם הילד שלו, מתחלף איתו בזהות באופן רגשי, ולכן, כשהילד סובל, ההורה חווה סבל אישי משלו. הוא מדגיש כי אם אותו אירוע היה מתרחש לילד אחר או לאדם זר, הוא לא היה מטריד את ההורה באותה מידה. כלומר, ההורה למעשה מודאג ומוטרד בגלל עצמו, בגלל שהילדים שלו הם חלק מזהותו העצמית, ומהווים המשך ישיר לאגו שלו. לכן פגיעה בילדים נחווית כפגיעה ישירה בו עצמו.
דוגמה שאליעד נותן היא המקרה שבו הורה נשאל אם יטריד אותו באותה מידה שילד זר ייפגע או יסבול. באופן ברור התשובה תהיה שלילית. מבחינתו, ההורה אינו יכול לשאת את הסבל של עצמו, שמתבטא דרך סבלו של הילד. כאשר ההורה אומר שהוא אוהב את הילד, הוא למעשה אוהב את עצמו ואינו מסוגל להתמודד עם כאב שקשור לילד, כי זה הופך להיות הכאב האישי שלו.
איך להתייחס לרע באופן אמיתי ואחדותי?
ברמה העמוקה יותר, אליעד טוען שהבעיה האמיתית היא תפיסת המציאות. אם האדם באמת מאמין ומבין שכל מה שקורה הוא טוב באותה מידה מוחלטת, הרי שאין הבדל בין אם הדבר הרע קורה לו או לילד שלו. אדם שמצליח לראות את האחדות המוחלטת של המציאות, חווה את הרע והטוב כאחד ממש, ולכן הוא באמת אינו מוטרד משום דבר.
הבעיה נוצרת כאשר האדם אומר שהוא מוכן לסבול בשקט אם משהו רע יקרה לו, אבל לא מוכן לסבול אם משהו רע יקרה לילדיו. בעצם כך הוא חושף את העובדה שהוא אינו באמת מבין את האחדות, מאחר שאם הייתה קיימת בו ההבנה האמיתית של האחדות, לא היה שום הבדל בין הרע שקורה לו לרע שקורה לילדיו.
מדוע "לקבל את הרע בשקט" לא באמת עוזר?
אליעד מדגיש שוב ושוב שהעניין של לקבל את הרע אינו עניין של אמונה או שכנוע עצמי. האדם לא יכול לשכנע את עצמו שהכל בסדר ולהאמין שהכל טוב. זה לא עובד כך. כדי שבאמת לא תהיה מוטרד או חרד משום דבר, צריך להגיע להבנה עמוקה, להבנת השורש שממנו הטוב והרע נובעים. רק מי שמבין את הסיבה הראשונה לקיום הרע, ואת העובדה שטוב ורע הם למעשה אותו הדבר בדיוק, יכול באמת לא להיות מוטרד משום אירוע, יהיה קשה ככל שיהיה.
הוא מדגיש כי "לקבל בשקט" מצב רע זה לא מספיק, כי עדיין ישנה תחושה של סבל, רק שקט. המטרה האמיתית היא לא רק להיות בשקט מול הרע, אלא להבין שהרע הוא טוב ממש, ברמה הפנימית והעמוקה ביותר.
איך ההבנה הפנימית של אחדות מוחלטת מעלימה את החרדה?
הפתרון שאליעד מציע הוא להבין מדוע הרע והטוב הם בדיוק אותו דבר. מי שמבין את שורש הקיום של המציאות ומסוגל לראות את הנקודה הראשונית שבה הטוב והרע הם אחד מוחלט, יחווה מציאות שבה אין הבדל בין מה שקורה לו לבין מה שקורה לילדיו. כשיש הבנה אמיתית של הסיבה הראשונית שמניעה את כל האירועים, אין יותר משמעות להבדלים השטחיים בין טוב לרע, או למי הרע הזה קורה. הכל הופך להיות חוויה אחידה של מציאות אחת מושלמת.
הדוגמה שאליעד מביא לכך היא האדם שאומר שהוא מוכן לסבול בשקט עבור עצמו. כאן בעצם מתגלה השקר, כי אם האדם היה באמת מבין את האחדות, לא הייתה לו תחושת סבל גם במצבים שהיו מוגדרים כרעים, לא עבור עצמו ולא עבור אחרים.
האם אפשר להתנהג באופן מעשי לפי האחדות ועדיין לדאוג לילדים?
אליעד מסביר כי אין סתירה בין הבנה עמוקה של אחדות מוחלטת לבין פעולה מעשית בעולם. גם האדם שמבין שהכל טוב בצורה מוחלטת, יכול לתת לילדיו אוכל כאשר הם רעבים, ולטפל בהם כאשר הם זקוקים לכך. אך ההבדל הוא שבתוך תוכו, ברמת החוויה הפנימית, הוא אינו מוטרד, חרד או סובל. הפעולות נעשות באופן טבעי לחלוטי, בלי דאגה או פחד, מתוך ההבנה שהכל טוב באותה מידה מוחלטת, והפעולה המעשית אינה מפריעה להבנה העמוקה הזו.
אליעד מסיים ומדגיש כי מי שמצליח להגיע לתפיסה זו של אחדות, חי את חייו בתחושה של שלווה מוחלטת, ללא חרדה או פחד מהעתיד, בין אם מדובר בו ובין אם מדובר ביקרים לו ביותר.
אחת הדאגות המרכזיות והנפוצות ביותר שמטרידות הורים היא הדאגה לשלומם של הילדים שלהם. פעמים רבות הורים אומרים שהם יכולים לשאת כל סבל שיקרה להם, אבל המחשבה שיקרה דבר רע לילדים שלהם היא בלתי נסבלת. השאלה המרכזית שאליעד כהן עוסק בה היא כיצד האדם יכול להגיע למצב תודעתי שבו הוא מכיל באמת כל אירוע, גם אם מדובר באירוע קשה או רע שיתרחש לילדים שלו.
האם ההורה באמת דואג לילד שלו או לעצמו?
אליעד מסביר שברמה השטחית נדמה להורה שהוא אוהב ודואג לילדיו. אבל כשמתבוננים פנימה רואים שהדאגה היא דאגה עצמית לחלוטין. ההורה מזדהה עם הילד שלו, מתחלף איתו בזהות באופן רגשי, ולכן, כשהילד סובל, ההורה חווה סבל אישי משלו. הוא מדגיש כי אם אותו אירוע היה מתרחש לילד אחר או לאדם זר, הוא לא היה מטריד את ההורה באותה מידה. כלומר, ההורה למעשה מודאג ומוטרד בגלל עצמו, בגלל שהילדים שלו הם חלק מזהותו העצמית, ומהווים המשך ישיר לאגו שלו. לכן פגיעה בילדים נחווית כפגיעה ישירה בו עצמו.
דוגמה שאליעד נותן היא המקרה שבו הורה נשאל אם יטריד אותו באותה מידה שילד זר ייפגע או יסבול. באופן ברור התשובה תהיה שלילית. מבחינתו, ההורה אינו יכול לשאת את הסבל של עצמו, שמתבטא דרך סבלו של הילד. כאשר ההורה אומר שהוא אוהב את הילד, הוא למעשה אוהב את עצמו ואינו מסוגל להתמודד עם כאב שקשור לילד, כי זה הופך להיות הכאב האישי שלו.
איך להתייחס לרע באופן אמיתי ואחדותי?
ברמה העמוקה יותר, אליעד טוען שהבעיה האמיתית היא תפיסת המציאות. אם האדם באמת מאמין ומבין שכל מה שקורה הוא טוב באותה מידה מוחלטת, הרי שאין הבדל בין אם הדבר הרע קורה לו או לילד שלו. אדם שמצליח לראות את האחדות המוחלטת של המציאות, חווה את הרע והטוב כאחד ממש, ולכן הוא באמת אינו מוטרד משום דבר.
הבעיה נוצרת כאשר האדם אומר שהוא מוכן לסבול בשקט אם משהו רע יקרה לו, אבל לא מוכן לסבול אם משהו רע יקרה לילדיו. בעצם כך הוא חושף את העובדה שהוא אינו באמת מבין את האחדות, מאחר שאם הייתה קיימת בו ההבנה האמיתית של האחדות, לא היה שום הבדל בין הרע שקורה לו לרע שקורה לילדיו.
מדוע "לקבל את הרע בשקט" לא באמת עוזר?
אליעד מדגיש שוב ושוב שהעניין של לקבל את הרע אינו עניין של אמונה או שכנוע עצמי. האדם לא יכול לשכנע את עצמו שהכל בסדר ולהאמין שהכל טוב. זה לא עובד כך. כדי שבאמת לא תהיה מוטרד או חרד משום דבר, צריך להגיע להבנה עמוקה, להבנת השורש שממנו הטוב והרע נובעים. רק מי שמבין את הסיבה הראשונה לקיום הרע, ואת העובדה שטוב ורע הם למעשה אותו הדבר בדיוק, יכול באמת לא להיות מוטרד משום אירוע, יהיה קשה ככל שיהיה.
הוא מדגיש כי "לקבל בשקט" מצב רע זה לא מספיק, כי עדיין ישנה תחושה של סבל, רק שקט. המטרה האמיתית היא לא רק להיות בשקט מול הרע, אלא להבין שהרע הוא טוב ממש, ברמה הפנימית והעמוקה ביותר.
איך ההבנה הפנימית של אחדות מוחלטת מעלימה את החרדה?
הפתרון שאליעד מציע הוא להבין מדוע הרע והטוב הם בדיוק אותו דבר. מי שמבין את שורש הקיום של המציאות ומסוגל לראות את הנקודה הראשונית שבה הטוב והרע הם אחד מוחלט, יחווה מציאות שבה אין הבדל בין מה שקורה לו לבין מה שקורה לילדיו. כשיש הבנה אמיתית של הסיבה הראשונית שמניעה את כל האירועים, אין יותר משמעות להבדלים השטחיים בין טוב לרע, או למי הרע הזה קורה. הכל הופך להיות חוויה אחידה של מציאות אחת מושלמת.
הדוגמה שאליעד מביא לכך היא האדם שאומר שהוא מוכן לסבול בשקט עבור עצמו. כאן בעצם מתגלה השקר, כי אם האדם היה באמת מבין את האחדות, לא הייתה לו תחושת סבל גם במצבים שהיו מוגדרים כרעים, לא עבור עצמו ולא עבור אחרים.
האם אפשר להתנהג באופן מעשי לפי האחדות ועדיין לדאוג לילדים?
אליעד מסביר כי אין סתירה בין הבנה עמוקה של אחדות מוחלטת לבין פעולה מעשית בעולם. גם האדם שמבין שהכל טוב בצורה מוחלטת, יכול לתת לילדיו אוכל כאשר הם רעבים, ולטפל בהם כאשר הם זקוקים לכך. אך ההבדל הוא שבתוך תוכו, ברמת החוויה הפנימית, הוא אינו מוטרד, חרד או סובל. הפעולות נעשות באופן טבעי לחלוטי, בלי דאגה או פחד, מתוך ההבנה שהכל טוב באותה מידה מוחלטת, והפעולה המעשית אינה מפריעה להבנה העמוקה הזו.
אליעד מסיים ומדגיש כי מי שמצליח להגיע לתפיסה זו של אחדות, חי את חייו בתחושה של שלווה מוחלטת, ללא חרדה או פחד מהעתיד, בין אם מדובר בו ובין אם מדובר ביקרים לו ביותר.
- חרדה לשלום הילדים
- איך לא לפחד שיקרה רע לילדים?
- דאגת הורים לילדים
- מהי אהבת הורים אמיתית?
- מה המשמעות של אחדות מוחלטת?
- למה קשה לקבל את הרע?
כיצד להגיע למצב תודעתי טוב כאשר יש דאגה לשלומם של הילדים? האדם מוכן להיות רגוע עם עצמו אך כיצד יכול להגיע למצב שבו הוא יכיל מצב שאינו טוב לילדים. ונקדים שעל האדם לדאוג שלא יקרה לו דבר רע וגם לילדים. זה מצד הנפרדות. אך מצד האמת, על האדם לא לפחד משום דבר, זה אינו עניין של אמונה. ולא עניין של שכנוע. וגם אם הוא מוכן לסבול ואינו מוכן שלילדים שלו יהיה סבל, הרי שאינו באמת יודע שאין מה לפחוד.
אם להורה נדמה שהוא פוחד כי הוא דואג לילד, הרי זה שקר. כי באמת ההורה דואג לעצמו. כי הרי לא יטריד אותו מה שיקרה לילד שאינו שלו. דהיינו, שהאדם אינו מסוגל לראות שמכאיבים לו. ההורה מזדהה עם הילד שלו. האדם מחליף את זהותו עם זהות הילד. הילד הוא הופך להיות ההורה. הההורה נותן הכל עבור הילד. הוא מרגיש שהסבל של הילד הופך לסבל של עצמו. ונכון שההורה חושב שהוא אוהב את הילד, אך זהו דבר עצמי. אהבה עצמית. הרחבת הזהות העצמית. זהו שקר מוחלט. כלפי חוץ נראה שהוא באמת דואג לילדים שלו יותר מאשר לילדים אחרים, אך זה פשוט כי הם מייצגים את האגו שלך. ופגיעה בהם זו פגיעה באגו שלך.
מי שיתבונן בתוכו יגלה שהדאגה שלו לילדים היא בעצם דאגה של האדם לעצמו. מדובר בתפיסת חיים. או שהאדם מיישר קו עם המציאות. או שבאמת הכל אחד, ואחדות מוחלטת, ואז אם הוא יפגע או הילדים שלו, כל הארועים כולם הם אצלו באותה מידה. ואז אין הבדל אם קורה לו או קורה לילד. פה השקר. אם האדם מוכן לסבול בשקט רק כאשר יקרה לו משהו. ולא כאשר יקרה לילד. אם תפיסת המציאות שלך שונה, הבנה שכל מה שקורים לו רע הוא טוב באותה מידה בדיוק, הרי שלא משנה מה שיקרה לך או לילד שלך. אין הבדל אם יקרה לך או לילד.
אם מבחינתך קיים הבדל אם קרה לך או לילד שלך, הרי שאינך מכיל את הרע כדבר טוב. מתוך הבנה. אם אתה מבין שהרע הוא טוב, הרי שאין הבדל למי קורה או באיזו עוצמה ואיך זה בא לידי ביטוי. אם אינך אמיתי עם עצמך עד הסוף, ואינך יודע למה הרע קיים, מה הסיבה האמיתית שקיים הרע, ואתה מצליח לראות את הנקודה הראשונה שממנה מתפצל הטוב והרע, או אם נחדד את המקום שבו הרע והטוב הם דבר אחד ממש, הרי שאז הנך מוטרד.
ברמה של האחדות על האדם להיות אמיתי עם עצמו עד הסוף, להבין למה הדבר הרע ביותר בעולם, למה גם הוא שווה ערך בדיוק לדבר הטוב ביותר בעולם. ואם יש הבנה כזו הרי שתחווה את כל הדברים שקורים לך או לילדים שלך במידה שווה.
אם להורה נדמה שהוא פוחד כי הוא דואג לילד, הרי זה שקר. כי באמת ההורה דואג לעצמו. כי הרי לא יטריד אותו מה שיקרה לילד שאינו שלו. דהיינו, שהאדם אינו מסוגל לראות שמכאיבים לו. ההורה מזדהה עם הילד שלו. האדם מחליף את זהותו עם זהות הילד. הילד הוא הופך להיות ההורה. הההורה נותן הכל עבור הילד. הוא מרגיש שהסבל של הילד הופך לסבל של עצמו. ונכון שההורה חושב שהוא אוהב את הילד, אך זהו דבר עצמי. אהבה עצמית. הרחבת הזהות העצמית. זהו שקר מוחלט. כלפי חוץ נראה שהוא באמת דואג לילדים שלו יותר מאשר לילדים אחרים, אך זה פשוט כי הם מייצגים את האגו שלך. ופגיעה בהם זו פגיעה באגו שלך.
מי שיתבונן בתוכו יגלה שהדאגה שלו לילדים היא בעצם דאגה של האדם לעצמו. מדובר בתפיסת חיים. או שהאדם מיישר קו עם המציאות. או שבאמת הכל אחד, ואחדות מוחלטת, ואז אם הוא יפגע או הילדים שלו, כל הארועים כולם הם אצלו באותה מידה. ואז אין הבדל אם קורה לו או קורה לילד. פה השקר. אם האדם מוכן לסבול בשקט רק כאשר יקרה לו משהו. ולא כאשר יקרה לילד. אם תפיסת המציאות שלך שונה, הבנה שכל מה שקורים לו רע הוא טוב באותה מידה בדיוק, הרי שלא משנה מה שיקרה לך או לילד שלך. אין הבדל אם יקרה לך או לילד.
אם מבחינתך קיים הבדל אם קרה לך או לילד שלך, הרי שאינך מכיל את הרע כדבר טוב. מתוך הבנה. אם אתה מבין שהרע הוא טוב, הרי שאין הבדל למי קורה או באיזו עוצמה ואיך זה בא לידי ביטוי. אם אינך אמיתי עם עצמך עד הסוף, ואינך יודע למה הרע קיים, מה הסיבה האמיתית שקיים הרע, ואתה מצליח לראות את הנקודה הראשונה שממנה מתפצל הטוב והרע, או אם נחדד את המקום שבו הרע והטוב הם דבר אחד ממש, הרי שאז הנך מוטרד.
ברמה של האחדות על האדם להיות אמיתי עם עצמו עד הסוף, להבין למה הדבר הרע ביותר בעולם, למה גם הוא שווה ערך בדיוק לדבר הטוב ביותר בעולם. ואם יש הבנה כזו הרי שתחווה את כל הדברים שקורים לך או לילדים שלך במידה שווה.