ובו יתבארו שתי גישות שונות ומנוגדות, לטיפול ואימון אישי בחרדות ופחדים. והגישה הראשונה אומרת, שאסור להזדהות עם רגשות הפחד והחרדה של המטופל, כי הם מחזקים אצל המטופל את הפחד והחרדה שלו. והגישה השנייה אומרת, שהמאמן האישי, דווקא כן צריך להזדהות עם הפחד והחרדה של המטופל, כי רק כך הוא יכול לעזור לו.
כגון לדוגמא, ילד שמפחד ממפלצת שיש מתחת למיטה שלו. שהאפשרות הראשונה היא, שההורה לא יזדהה עם הפחד של הילד. וישלול מכל וכל את קיומה של המפלצת מתחת למיטה של הילד. וינסה לגרום לילד להבין שאין מפלצת מתחת למיטה, וינסה לגרום לילד, לא לפחד מכך שיש מפלצת מתחת למיטה, על ידי זה שהוא ישכנע אותו שאין מפלצת מתחת למיטה. זאת הגישה הראשונה.
והגישה השנייה היא, שההורה צריך, כן להזדהות עם הפחד של הילד מהמפלצת. כגון לדוגמא לומר לילד, שהם יעשו דברים, כדי שהמפלצת לא תפגע בילד. והגישה הזאת אומרת, לא לשלול את הפחד של הילד על ידי שלילת קיומה של המפלצת, אלא לשלול את הפחד של הילד, על ידי זה שהוא יבין, שהוא לא צריך לפחד מהמפלצת. וזאת הגישה השנייה.
ולפי הגישה השנייה, אם מביעים הזדהות עם הפוביה של הילד, הרי שבעצם גורמים לילד להשתכנע, שבאמת יש מפלצת מתחת למיטה שלו. כי אם באמת אין שום מפלצת, אז למה מזדהים עם הקיום של המפלצת ומחפשים עצות איך להתמודד איתה?! וכאשר מזדהים עם גורם הפחד של האדם, הרי שבעצם מחזקים אצל האדם את המחשבה, שבאמת הוא צריך לפחד.
כי הדברים נכונים, גם באופן כללי. כי גם באופן כללי, נניח שבן אדם מפחד שיפטרו אותו. אפשרות ראשונה היא, להזדהות עם הפחד שלו מהפיטורים, ולהציע לו מה לעשות כדי שלא יפטרו אותו. והאפשרות השנייה היא, לא להזדהות עם הפחד שלו, ולנסות להסביר לו, שגם אם יפטרו אותו, לא יקרה לו שום דבר רע.
וכאשר נותנים לאדם עצות מה לעשות כדי שלא יפטרו אותו, בעצם גורמים לו לחזק את הפחד שלו מהפיטורים. וכל עצה שנותנים לאדם כדי למנוע את הפיטורים שלו, מחזקת אצל האדם את הפחד שלו מהפיטורים שלו. כי היא מגדילה את ההזדהות של האדם, עם הרצון שלו שלא יפטרו אותו.
והרבה פעמים, כאשר נותנים לאדם עצה איך להתמודד עם הפחד שלו, עצה שנובעת מהסכמה עם הדבר שמפחיד את האדם, אז הרבה פעמים, האדם לא מבין את העצה מה לעשות עם הפחד, אבל הוא כן מבין, שבעצם מסכימים איתו שהוא אכן צריך לפחד, מהדבר שמפחיד אותו. ולפעמים, העצות שנותנים לאדם איך לא לפחד, הן רק מחזקות אצל האדם את הפחדים שלו, על ידי זה שהם מחזקות אצל האדם את המחשבה שלו, שאולי יקרה לו דבר רע, שהוא צריך להתגונן ממנו.
ולכן, יש גם גישה הפוכה, שאומרת שאסור להזדהות בשום פנים ואופן, עם הפחד של האדם. וכאשר האדם מפחד, צריך לעקור את הפחד בשורשו. כגון לדוגמא, שאם הילד מפחד ממפלצת מתחת למיטה שלו, אסור להזדהות בשום פנים ואופן, עם הרעיון ועם האפשרות שאולי יש מפלצת מתחת למיטה של הילד. כי אם מזדהים עם האפשרות הזאת, זה מחזק אצל הילד את המחשבה, שאולי באמת יש מפלצת מתחת למיטה שלו.
ומה שכן צריך לעשות, זה לשלול מכל וכל אצל הילד, את המחשבה שלו, שאולי יש מתחת למיטה שלו מפלצת. ואם הילד לא מבין שאין מפלצת מתחת למיטה שלו, צריך לעשות את הכל רק בכיוון של הסברה ושכנוע, לשכנע את הילד, שאין שום מפלצת מתחת למיטה שלו. ובשום פנים ואופן לא להסכים אפילו לא לרגע אחד, עם האפשרות שיש מפלצת מתחת למיטה שלו.
ואם האדם מפחד ממשהו, אסור לתת לו עצות איך להתמודד עם הדבר שהוא מפחד ממנו, כי הן הסכמה שבשתיקה, לכך שאכן הפחד הוא ראוי, והעצות מחזקות אצל האדם את הפחד שלו. וצריך לשלול מכל וכל את הפחד של האדם בשורשו. על ידי זה שמסבירים לו, שגם אם יקרה הגרוע מכל, עדיין לא יקרה שום דבר שראוי לפחד ממנו מצד האמת. (כי מבחינה אובייקטיבית, אין טוב ורע, ואין טעם לפחד משום דבר כלשהו).
ובמאמר מוסגר נאמר, שיש התמודדות עם ילד שמפחד מכך שבפועל יש עכשיו מפלצת מתחת למיטה שלו, ויש ילד שמפחד מכך שאולי תהיה מפלצת מתחת למיטה שלו. והרבה יותר קל לשכנע את האדם, שאין עכשיו מפלצת מתחת למיטה שלו, מאשר לשכנע את האדם, שלא יכולה להיות מפלצת מתחת למיטה שלו. כי יש פחד מהאולי ויש פחד מהוודאי, וההתמודדות איתם, היא שונה. וכפי שכבר ביארתי את זה במקומות אחרים.
אבל, יש בעיה בגישה הזאת. והיא, שלא תמיד המטופל מסוגל להכיל את המחשבה ההפוכה לפחד שלו. דהיינו, לא תמיד האדם מסוגל להכיל את המחשבה, שגם אם יקרה לו הדבר הרע שהוא מפחד ממנו, גם אז לא יקרה לו שום דבר רע מבחינה אובייקטיבית. כי המחשבה הזאת, היא שכל מאוד מאוד גדול. שהיא מצריכה מהאדם לחשוב את ההפך הגמור, של שורש הפחד שלו.
כגון לדוגמא, שהילד לא מסוגל להכיל את המחשבה שאומרת, שגם אם תהיה מפלצת מתחת למיטה שלו, וגם אם היא תפגע בו, עדיין הוא לא צריך לחשוב שזה רע, ולא צריך לפחד מזה. או לדוגמא, שהאדם לא מסוגל להכיל בתוכו את המחשבה שאומרת, שגם אם יפטרו אותו ולא יהיה לו מה לאכול וכולי, עדיין הוא לא צריך לפחד מזה. כי המחשבה הזאת, היא נגד כל העולם החיצוני, של האדם הרגיל.
ולכן, כאשר שוללים את הפחד של המטופל מהשורש שלו, דהיינו, כאשר מנסים להביא את המטופל לנקודת מבט, שמשם הוא יסתכל על הפחד שלו בצורה נייטרלית, דהיינו, שהוא יצליח להסתכל על תפישת הטוב והרע שלו, כעל דבר יחסי בלבד, שלא יפחד מכך שיקרה לו הדבר הרע, שממנו הוא מפחד, כאשר עושים את הדבר הזה, מצד אחד זה הדבר הטוב ביותר. כי הוא לא נותן שום מקום לפחד של האדם כלל. והוא שולל מהשורש את המחשבה של האדם, שהוא צריך לפחד מכך שיקרה לו דבר רע. ורק הגישה הזאת, יכולה להביא את האדם, לשקט נפשי אמיתי.
אבל מצד שני, לפעמים גם קשה מאוד לאדם להכיל בתוכו את המחשבה, שהדבר שנראה לו ממש רע, הוא לא ממש רע כפי מה שנראה לו. ואז האדם לא מצליח באופן מלא, להיאחז במה שהמטפל שלו מסביר לו, ועל ידי זה החרדה והפחד של האדם ממשיכים.
ובפשיטות, לא תמיד האדם מסוגל להכיל בתוכו בבת אחת, את ההבנה ואת החוויה, שכל מה שנראה לו כרע, זה הכל יחסי בלבד, ושהוא לא צריך לפחד משום דבר בעולם, מבחינה אובייקטיבית. ולכן לפעמים האדם מתייאש מצורת הטיפול הזו, כי היא נראית לו כבלתי אפשרית להשגה.
ולכן יש גם את צורת הטיפול ההפוכה, שאומרת שכן צריך ואפשר להזדהות עם...
כגון לדוגמא, ילד שמפחד ממפלצת שיש מתחת למיטה שלו. שהאפשרות הראשונה היא, שההורה לא יזדהה עם הפחד של הילד. וישלול מכל וכל את קיומה של המפלצת מתחת למיטה של הילד. וינסה לגרום לילד להבין שאין מפלצת מתחת למיטה, וינסה לגרום לילד, לא לפחד מכך שיש מפלצת מתחת למיטה, על ידי זה שהוא ישכנע אותו שאין מפלצת מתחת למיטה. זאת הגישה הראשונה.
והגישה השנייה היא, שההורה צריך, כן להזדהות עם הפחד של הילד מהמפלצת. כגון לדוגמא לומר לילד, שהם יעשו דברים, כדי שהמפלצת לא תפגע בילד. והגישה הזאת אומרת, לא לשלול את הפחד של הילד על ידי שלילת קיומה של המפלצת, אלא לשלול את הפחד של הילד, על ידי זה שהוא יבין, שהוא לא צריך לפחד מהמפלצת. וזאת הגישה השנייה.
ולפי הגישה השנייה, אם מביעים הזדהות עם הפוביה של הילד, הרי שבעצם גורמים לילד להשתכנע, שבאמת יש מפלצת מתחת למיטה שלו. כי אם באמת אין שום מפלצת, אז למה מזדהים עם הקיום של המפלצת ומחפשים עצות איך להתמודד איתה?! וכאשר מזדהים עם גורם הפחד של האדם, הרי שבעצם מחזקים אצל האדם את המחשבה, שבאמת הוא צריך לפחד.
כי הדברים נכונים, גם באופן כללי. כי גם באופן כללי, נניח שבן אדם מפחד שיפטרו אותו. אפשרות ראשונה היא, להזדהות עם הפחד שלו מהפיטורים, ולהציע לו מה לעשות כדי שלא יפטרו אותו. והאפשרות השנייה היא, לא להזדהות עם הפחד שלו, ולנסות להסביר לו, שגם אם יפטרו אותו, לא יקרה לו שום דבר רע.
וכאשר נותנים לאדם עצות מה לעשות כדי שלא יפטרו אותו, בעצם גורמים לו לחזק את הפחד שלו מהפיטורים. וכל עצה שנותנים לאדם כדי למנוע את הפיטורים שלו, מחזקת אצל האדם את הפחד שלו מהפיטורים שלו. כי היא מגדילה את ההזדהות של האדם, עם הרצון שלו שלא יפטרו אותו.
והרבה פעמים, כאשר נותנים לאדם עצה איך להתמודד עם הפחד שלו, עצה שנובעת מהסכמה עם הדבר שמפחיד את האדם, אז הרבה פעמים, האדם לא מבין את העצה מה לעשות עם הפחד, אבל הוא כן מבין, שבעצם מסכימים איתו שהוא אכן צריך לפחד, מהדבר שמפחיד אותו. ולפעמים, העצות שנותנים לאדם איך לא לפחד, הן רק מחזקות אצל האדם את הפחדים שלו, על ידי זה שהם מחזקות אצל האדם את המחשבה שלו, שאולי יקרה לו דבר רע, שהוא צריך להתגונן ממנו.
ולכן, יש גם גישה הפוכה, שאומרת שאסור להזדהות בשום פנים ואופן, עם הפחד של האדם. וכאשר האדם מפחד, צריך לעקור את הפחד בשורשו. כגון לדוגמא, שאם הילד מפחד ממפלצת מתחת למיטה שלו, אסור להזדהות בשום פנים ואופן, עם הרעיון ועם האפשרות שאולי יש מפלצת מתחת למיטה של הילד. כי אם מזדהים עם האפשרות הזאת, זה מחזק אצל הילד את המחשבה, שאולי באמת יש מפלצת מתחת למיטה שלו.
ומה שכן צריך לעשות, זה לשלול מכל וכל אצל הילד, את המחשבה שלו, שאולי יש מתחת למיטה שלו מפלצת. ואם הילד לא מבין שאין מפלצת מתחת למיטה שלו, צריך לעשות את הכל רק בכיוון של הסברה ושכנוע, לשכנע את הילד, שאין שום מפלצת מתחת למיטה שלו. ובשום פנים ואופן לא להסכים אפילו לא לרגע אחד, עם האפשרות שיש מפלצת מתחת למיטה שלו.
ואם האדם מפחד ממשהו, אסור לתת לו עצות איך להתמודד עם הדבר שהוא מפחד ממנו, כי הן הסכמה שבשתיקה, לכך שאכן הפחד הוא ראוי, והעצות מחזקות אצל האדם את הפחד שלו. וצריך לשלול מכל וכל את הפחד של האדם בשורשו. על ידי זה שמסבירים לו, שגם אם יקרה הגרוע מכל, עדיין לא יקרה שום דבר שראוי לפחד ממנו מצד האמת. (כי מבחינה אובייקטיבית, אין טוב ורע, ואין טעם לפחד משום דבר כלשהו).
ובמאמר מוסגר נאמר, שיש התמודדות עם ילד שמפחד מכך שבפועל יש עכשיו מפלצת מתחת למיטה שלו, ויש ילד שמפחד מכך שאולי תהיה מפלצת מתחת למיטה שלו. והרבה יותר קל לשכנע את האדם, שאין עכשיו מפלצת מתחת למיטה שלו, מאשר לשכנע את האדם, שלא יכולה להיות מפלצת מתחת למיטה שלו. כי יש פחד מהאולי ויש פחד מהוודאי, וההתמודדות איתם, היא שונה. וכפי שכבר ביארתי את זה במקומות אחרים.
אבל, יש בעיה בגישה הזאת. והיא, שלא תמיד המטופל מסוגל להכיל את המחשבה ההפוכה לפחד שלו. דהיינו, לא תמיד האדם מסוגל להכיל את המחשבה, שגם אם יקרה לו הדבר הרע שהוא מפחד ממנו, גם אז לא יקרה לו שום דבר רע מבחינה אובייקטיבית. כי המחשבה הזאת, היא שכל מאוד מאוד גדול. שהיא מצריכה מהאדם לחשוב את ההפך הגמור, של שורש הפחד שלו.
כגון לדוגמא, שהילד לא מסוגל להכיל את המחשבה שאומרת, שגם אם תהיה מפלצת מתחת למיטה שלו, וגם אם היא תפגע בו, עדיין הוא לא צריך לחשוב שזה רע, ולא צריך לפחד מזה. או לדוגמא, שהאדם לא מסוגל להכיל בתוכו את המחשבה שאומרת, שגם אם יפטרו אותו ולא יהיה לו מה לאכול וכולי, עדיין הוא לא צריך לפחד מזה. כי המחשבה הזאת, היא נגד כל העולם החיצוני, של האדם הרגיל.
ולכן, כאשר שוללים את הפחד של המטופל מהשורש שלו, דהיינו, כאשר מנסים להביא את המטופל לנקודת מבט, שמשם הוא יסתכל על הפחד שלו בצורה נייטרלית, דהיינו, שהוא יצליח להסתכל על תפישת הטוב והרע שלו, כעל דבר יחסי בלבד, שלא יפחד מכך שיקרה לו הדבר הרע, שממנו הוא מפחד, כאשר עושים את הדבר הזה, מצד אחד זה הדבר הטוב ביותר. כי הוא לא נותן שום מקום לפחד של האדם כלל. והוא שולל מהשורש את המחשבה של האדם, שהוא צריך לפחד מכך שיקרה לו דבר רע. ורק הגישה הזאת, יכולה להביא את האדם, לשקט נפשי אמיתי.
אבל מצד שני, לפעמים גם קשה מאוד לאדם להכיל בתוכו את המחשבה, שהדבר שנראה לו ממש רע, הוא לא ממש רע כפי מה שנראה לו. ואז האדם לא מצליח באופן מלא, להיאחז במה שהמטפל שלו מסביר לו, ועל ידי זה החרדה והפחד של האדם ממשיכים.
ובפשיטות, לא תמיד האדם מסוגל להכיל בתוכו בבת אחת, את ההבנה ואת החוויה, שכל מה שנראה לו כרע, זה הכל יחסי בלבד, ושהוא לא צריך לפחד משום דבר בעולם, מבחינה אובייקטיבית. ולכן לפעמים האדם מתייאש מצורת הטיפול הזו, כי היא נראית לו כבלתי אפשרית להשגה.
ולכן יש גם את צורת הטיפול ההפוכה, שאומרת שכן צריך ואפשר להזדהות עם...
050-3331-331