והפעם נדבר על הרצון להרגיש טוב ולא להרגיש רע. ונתבונן עליו מנקודת המבט של מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך? איך לא לפחד מהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך? איך להיות מאושר? איך להרגיש שהחיים הם משחק? איך לא לפחד משום דבר? איך לא לפחד מהחיים? ועוד.
אז מי שיתבונן יראה, כי הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למישהו אי פעם, זה שהוא ירגיש רע, מאוד רע, מאוד מאוד רע. אבל הכל מסתכם, בכך שאתה עלול להרגיש רע. דהיינו, אם ניקח את רשימת כל הדברים הגרועים שיכולים לקרות לבן אדם, בסופו של דבר, האדם לא רוצה אותם ולכן אם הם יקרו, האדם ירגיש רע. אם האדם לא היה מרגיש רע ולא היה סובל, מכך שקורים לו אסונות כאלו ואחרים, הרי שלא היה ניתן לאיים עליו או להפחיד אותו במשהו.
במילים אחרות, הפחד הגדול ביותר של האדם, הוא הפחד להרגיש רע, פחד שהמציאות תהיה נגד רצונו, פחד להרגיש חוסר אונים, פחד להרגיש סבל נצחי וכולי. דהיינו, האדם מפחד שהוא יהיה במצב שהמציאות תהיה נגד רצונו, ברמה של סבל מוחלט, שהוא ממש לא ירצה את מה שקורה ושהוא לא יוכל לעשות שום דבר בנדון.
אבל במהות, האדם מפחד להרגיש רע, בעוצמה כזו או אחרת, אבל הפחד בשורשו הוא הפחד להרגיש רע.
וזה בעצם אומר, שאם האדם לא יפחד או פחות יפחד באופן כללי להרגיש רע, הרי שממילא האדם פחות יפחד, פחות יפחד מהחיים באופן כללי, יותר יראה את החיים כמו משחק, שבו האדם לא רוצה להרגיש רע ורוצה להרגיש כמה שיותר טוב, בצורה מסוימת. אבל האדם מבין, שהוא לא חייב להרגיש טוב ולא רע, אלא שהוא רק בוחר לשחק ולרצות להרגיש טוב ולא רע.
וכדי להחליש את הרצון לא להרגיש רע, לשם כך על האדם להתבונן מול עצמו ולשאול את עצמו, למה אני רוצה להרגיש טוב ולא רע? למה אני לא רוצה להרגיש רע? למה אני לא רוצה לסבול? מה אכפת לי מה אני רוצה? למה אני רוצה שהמציאות תהיה דווקא מה שאני רוצה? מה זה משנה מה אני רוצה? מה זה משנה אם המציאות נגד רצוני? אז מה אם אני מרגיש רע? למה אני לא רוצה את התחושה של הסבל? למה אני לא רוצה שיקרה משהו שונה ממה שאני רוצה?
ונכון שאלו שאלות אולי מוזרות, אולי לא ברורות, אבל הן בהחלט ראויות למחשבה. כי מעולם לא לימדו את האדם לא לרצות להרגיש רע. וכן מלמדים את האדם, שאם הוא יעשה פעולה כלשהי, אז הוא יגרום לתוצאה אחרת, שתעשה לו רע. אבל עצם ההבנה שהאדם לא רוצה להרגיש רע, זה כאילו משהו מולד, מחוייב ראשון, אקסיומה, שהאדם מעולם לא למד את זה, אלא זה מגיע מובנה בתוך המערכת של האדם.
והגיוני שהאדם יתבונן ויטיל ספק בכך שהוא רוצה להרגיש דווקא טוב ולא רע. לחקור ולהבין את הנושא הזה.
ובמובן מסוים, זה לא יעזור לבן אדם לחקור את זה. וכל החקירה הזאת היא פילוסופית בלבד, כי מחויב לאדם שהוא רוצה להרגיש טוב ולא רע. ונראה שאין אפשרות לשנות את הרצון הזה. אבל זאת לא כל האמת, כי אחרי המון התבוננות, המוח מתחיל להתרכך והרצון להרגיש דווקא טוב ולא רע, נחלש. ויש בזה כמובן כל מיני רמות...
וברמת העיקרון, כל החיים וכל הקיום של האדם וכל המשמעות של האדם וכל משמעות החיים, הכל מבוסס על הרצון להרגיש טוב ולא רע. כי אם האדם בכלל לחלוטין לא יהיה אכפת לו אם הוא מרגיש טוב או רע, אז האדם יאבד את כל משמעות החיים שלו. והאדם יאבד אפילו את תחושת הקיום העצמי שלו, כי הוא יפסיק להרגיש שהוא קיים. כי תחושת הקיום, תלוי בתחושת הניגודיות שיש לאדם, ביחס למציאות שזה כמובן עניין אחר.
אבל העצה היא, להטיל ספק בכך שהאדם חייב שהמציאות תהיה דווקא כרצונו. והאדם יכול לשאול את עצמו, מי החליט לי שאני ארצה להרגיש דווקא טוב ולא רע? ומי החליט לי שאני חייב לרצות שהמציאות תהיה דווקא כך או אחרת? ומי החליט לי לרצות שיהיה לי טוב, רק אם יקרה כך או אחרת? ואם זה הרצון שלי עצמי, למה אני לא משנה אותו? ואם זה לא הרצון שלי, אז מה אכפת לי שהמציאות היא נגד רצון לא שלי? דהיינו, אם הרצון שלי הוא לא שלי, אז מה אכפת לי שהמציאות נגד רצוני?
והשאלות האלו, עוזרות לאדם להרגיש שהוא בוחר להזדהות עם הרצון שלו להרגיש טוב ולא רע ולהרגיש טוב דווקא בדרך מסוימת. ואז האדם מרגיש שהחיים הם סוג של משחק, של המרדף אחרי הרצון וכולי, המרדף להרגיש טוב ולא רע וכולי. אבל ככה האדם לא מפחד מהחיים, כי הוא זוכר, שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם, זה שהמציאות תהיה רק נגד רצונו, שהוא ירגיש רק רע.
אבל בלי קשר לזה שברמת העיקרון, אין אפשרות לאדם להרגיש רק רע שזה כמובן עניין אחר, בלי קשר לזה, ברגע שהאדם פחות מפחד להרגיש רע באופן כללי, אז ממילא הוא פחות מפחד מהחיים באופן כללי וכולי.
אז מי שיתבונן יראה, כי הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למישהו אי פעם, זה שהוא ירגיש רע, מאוד רע, מאוד מאוד רע. אבל הכל מסתכם, בכך שאתה עלול להרגיש רע. דהיינו, אם ניקח את רשימת כל הדברים הגרועים שיכולים לקרות לבן אדם, בסופו של דבר, האדם לא רוצה אותם ולכן אם הם יקרו, האדם ירגיש רע. אם האדם לא היה מרגיש רע ולא היה סובל, מכך שקורים לו אסונות כאלו ואחרים, הרי שלא היה ניתן לאיים עליו או להפחיד אותו במשהו.
במילים אחרות, הפחד הגדול ביותר של האדם, הוא הפחד להרגיש רע, פחד שהמציאות תהיה נגד רצונו, פחד להרגיש חוסר אונים, פחד להרגיש סבל נצחי וכולי. דהיינו, האדם מפחד שהוא יהיה במצב שהמציאות תהיה נגד רצונו, ברמה של סבל מוחלט, שהוא ממש לא ירצה את מה שקורה ושהוא לא יוכל לעשות שום דבר בנדון.
אבל במהות, האדם מפחד להרגיש רע, בעוצמה כזו או אחרת, אבל הפחד בשורשו הוא הפחד להרגיש רע.
וזה בעצם אומר, שאם האדם לא יפחד או פחות יפחד באופן כללי להרגיש רע, הרי שממילא האדם פחות יפחד, פחות יפחד מהחיים באופן כללי, יותר יראה את החיים כמו משחק, שבו האדם לא רוצה להרגיש רע ורוצה להרגיש כמה שיותר טוב, בצורה מסוימת. אבל האדם מבין, שהוא לא חייב להרגיש טוב ולא רע, אלא שהוא רק בוחר לשחק ולרצות להרגיש טוב ולא רע.
וכדי להחליש את הרצון לא להרגיש רע, לשם כך על האדם להתבונן מול עצמו ולשאול את עצמו, למה אני רוצה להרגיש טוב ולא רע? למה אני לא רוצה להרגיש רע? למה אני לא רוצה לסבול? מה אכפת לי מה אני רוצה? למה אני רוצה שהמציאות תהיה דווקא מה שאני רוצה? מה זה משנה מה אני רוצה? מה זה משנה אם המציאות נגד רצוני? אז מה אם אני מרגיש רע? למה אני לא רוצה את התחושה של הסבל? למה אני לא רוצה שיקרה משהו שונה ממה שאני רוצה?
ונכון שאלו שאלות אולי מוזרות, אולי לא ברורות, אבל הן בהחלט ראויות למחשבה. כי מעולם לא לימדו את האדם לא לרצות להרגיש רע. וכן מלמדים את האדם, שאם הוא יעשה פעולה כלשהי, אז הוא יגרום לתוצאה אחרת, שתעשה לו רע. אבל עצם ההבנה שהאדם לא רוצה להרגיש רע, זה כאילו משהו מולד, מחוייב ראשון, אקסיומה, שהאדם מעולם לא למד את זה, אלא זה מגיע מובנה בתוך המערכת של האדם.
והגיוני שהאדם יתבונן ויטיל ספק בכך שהוא רוצה להרגיש דווקא טוב ולא רע. לחקור ולהבין את הנושא הזה.
ובמובן מסוים, זה לא יעזור לבן אדם לחקור את זה. וכל החקירה הזאת היא פילוסופית בלבד, כי מחויב לאדם שהוא רוצה להרגיש טוב ולא רע. ונראה שאין אפשרות לשנות את הרצון הזה. אבל זאת לא כל האמת, כי אחרי המון התבוננות, המוח מתחיל להתרכך והרצון להרגיש דווקא טוב ולא רע, נחלש. ויש בזה כמובן כל מיני רמות...
וברמת העיקרון, כל החיים וכל הקיום של האדם וכל המשמעות של האדם וכל משמעות החיים, הכל מבוסס על הרצון להרגיש טוב ולא רע. כי אם האדם בכלל לחלוטין לא יהיה אכפת לו אם הוא מרגיש טוב או רע, אז האדם יאבד את כל משמעות החיים שלו. והאדם יאבד אפילו את תחושת הקיום העצמי שלו, כי הוא יפסיק להרגיש שהוא קיים. כי תחושת הקיום, תלוי בתחושת הניגודיות שיש לאדם, ביחס למציאות שזה כמובן עניין אחר.
אבל העצה היא, להטיל ספק בכך שהאדם חייב שהמציאות תהיה דווקא כרצונו. והאדם יכול לשאול את עצמו, מי החליט לי שאני ארצה להרגיש דווקא טוב ולא רע? ומי החליט לי שאני חייב לרצות שהמציאות תהיה דווקא כך או אחרת? ומי החליט לי לרצות שיהיה לי טוב, רק אם יקרה כך או אחרת? ואם זה הרצון שלי עצמי, למה אני לא משנה אותו? ואם זה לא הרצון שלי, אז מה אכפת לי שהמציאות היא נגד רצון לא שלי? דהיינו, אם הרצון שלי הוא לא שלי, אז מה אכפת לי שהמציאות נגד רצוני?
והשאלות האלו, עוזרות לאדם להרגיש שהוא בוחר להזדהות עם הרצון שלו להרגיש טוב ולא רע ולהרגיש טוב דווקא בדרך מסוימת. ואז האדם מרגיש שהחיים הם סוג של משחק, של המרדף אחרי הרצון וכולי, המרדף להרגיש טוב ולא רע וכולי. אבל ככה האדם לא מפחד מהחיים, כי הוא זוכר, שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם, זה שהמציאות תהיה רק נגד רצונו, שהוא ירגיש רק רע.
אבל בלי קשר לזה שברמת העיקרון, אין אפשרות לאדם להרגיש רק רע שזה כמובן עניין אחר, בלי קשר לזה, ברגע שהאדם פחות מפחד להרגיש רע באופן כללי, אז ממילא הוא פחות מפחד מהחיים באופן כללי וכולי.