ובו יתבאר, מהן חרדות קיומיות (חרדה קיומית / פחד קיומי / חרדת מוות / פחד מוות וכיו"ב)? וכיצד צריך האדם להתמודד עם פחדים קיומיים וחרדות קיומיות שכאלו?
כי יש סוגים שונים של חרדות. ויש חרדות חיצוניות, ויש חרדות פנימיות. וחרדה חיצונית פירושה, חרדה שהאדם מפחד מדברים חיצוניים לו, ומכך שיקרה לו דבר רע ברמה החיצונית. כגון לדוגמה, שהאדם מפחד מגנבים. שזו חרדה של האדם מדבר חיצוני לו, שעלול לגרום לו נזק חיצוני לגופו / רכושו וכיו"ב.
אבל יש עוד סוג נוסף של חרדה, שהיא חרדה פנימית עמוקה ביותר. שבה, האדם לא מפחד מכך שיקרה לו דבר רע שיפגע בגופו וכיו"ב. אלא, שהאדם מפחד מכך שהקיום העצמי שלו ייעלם.
והחרדה הקיומית הזאת, יש לה ביטויים שונים, ברמות עומק שונות. כי פחד קיומי, יכול להתבטא גם בחרדה מפני פיטורים. שהאדם מפחד שיפטרו אותו, משום שזה סוג של איום על הקיום שלו. ומצד האמת, כל חרדה או פחד, הם כולם קיומיים בצורה כזו או אחרת. כי גם פחד מפני גנבים לדוגמה, גם הוא סוג של חרדה קיומית. כי הגנבים פוגעים במשאבי הקיום של האדם. וכיו"ב כל חרדה ופחד אחרים, שהם כולם קיומיים בצורה כלשהי.
אלא, שיש גם חרדה קיומית פנימית יותר, שהיא לדוגמה חרדת מוות, שהאדם מפחד מהמוות. כי יש כאלו, שהמוות מסמל עבורם את סוף הקיום העצמי שלהם. וכאשר האדם מזדהה רק עם החיים שלו כאן בגוף הגשמי שלו, על ידי זה, האדם מפחד מהמוות. משום, שהמוות מסמל עבורו את סוף הקיום העצמי שלו.
והאדם מבין, שהמוות עלול להפתיע אותו בכל רגע. ולכן האדם כל חייו מנסה להגן על עצמו מהמוות. כך שהחרדה הקיומית של האדם, שבאה לידי ביטוי בפחד מהמוות, היא מפעילה את האדם לעשות כל חייו פעולות הישרדותיות שונות, כדי להתרחק מהמוות ולהישאר בחיים.
אבל, יש עוד חרדה עמוקה יותר ופנימית יותר, שהיא החרדה הגדולה ביותר שהאדם יכול להתמודד איתה, והיא חרדה קיומית וחרדת מוות, שבה האדם לא מפחד על גופו שימות ועל גופו שיחדל להיות קיים. אלא האדם מפחד, מכך שהתודעה העצמית שלו תחדל להיות קיימת.
ועוצמת החרדה של האדם, תלויה, בעד כמה היא פוגעת בהגדרת ה"אני" של האדם. וככל שהאדם מזוהה יותר עם הדבר שעלול להיפגע, כך הוא נמצא בחרדה גדולה יותר, מכך שאותו דבר יפגע. וככל שהאדם מזוהה יותר עם הרכוש שלו, כך הוא חרד יותר מכך שהרכוש שלו יפגע. וכך גם לגבי גופו של האדם, שגם בו יש עוצמת הזדהות שונה. והאדם חרד יותר מכך שהראש שלו יפגע, מאשר שהזרת שלו תיפגע. הכל כפי עוצמת ההזדהות הרגשית של האדם, עם החלקים השונים שבגופו.
והדבר שהאדם מזוהה איתו יותר מכל, זה עם התודעה העצמית שלו. שהיא החוויה הבסיסית ביותר של האדם. שהאדם חווה את הקיום העצמי שלו. שזאת ידיעת ה"אני" של האדם, שהוא מודע לעצם קיומו. וכאשר האדם אומר "אני", הוא מתכוון יותר מכל לתודעה העצמית שלו עצמה.
וכאשר האדם חווה סוג של איום כלשהו, על עצם הקיום של התודעה העצמית שלו, על ידי זה נוצרת אצל האדם, חרדת מוות תודעתית, ופחד מוות תודעתי. שהאדם מפחד פחד מוות, לא מכך שהגוף שלו ימות. אלא מכך שהתודעה העצמית שלו תמות ותחדל מלהתקיים. וזו נקראת חרדה קיומית בשורשה. כי החרדה הקיומית מתבטאת בעוצמות שונות. אך זו העוצמה החזקה ביותר של החרדה הקיומית. שהיא הפחד של האדם מכך שהתודעה העצמית שלו עצמו תיעלם.
כי הדבר שהכי נראה לאדם כברור מאליו, זה הקיום העצמי שלו. וכל דבר בעולם, יכול להפתיע את האדם ברמה כלשהי. אבל הקיום העצמי של האדם, לא ממש מפתיע אותו. והקיום העצמי של האדם, הוא הדבר שהאדם הכי מקבל אותו, כמובן מאליו, בלי להיות מסוגל לחשוב על העדר הקיום העצמי של התודעה העצמית עצמה.
ומי שיתבונן יראה, כי גם הקיום העצמי של האדם עצמו, שהוא הדבר שנראה כבטוח ביותר בעולם (אני חושב משמע אני קיים), הוא הדבר הכי לא בטוח שיש בעולם. ולמה? כי הקיום העצמי של האדם, הוא אפשרי המציאות בלבד, אך הוא אינו מחויב המציאות. כי זה שהאדם מודע לכך שהוא עצמו קיים, זו רק אפשרות בלבד. כי האדם יכול להיות מודע לקיומו העצמי, או שלא. אך בכל מקרה, קיומו העצמי של האדם, הוא לא מחויב כלל, אלא הוא רק אפשרות בלבד.
ולמה הקיום העצמי של האדם, הוא הדבר הכי פחות בטוח בעולם? תשובה: משום שכל הדברים שיש בעולם, האדם אולי יכול לשלוט עליהם בצורה כלשהי. אבל יש רק דבר אחד ויחיד בעולם, שהאדם לא מסוגל לשלוט עליו כלל. והוא, הקיום העצמי שלו עצמו. כי האדם לא עשה ולא עושה שום מאמץ כלשהו כדי להיות קיים. והקיום העצמי של האדם, לא תלוי בו עצמו בשום צורה שהיא. ולכן ממילא, האדם גם לא יכול להשפיע על הקיום העצמי שלו עצמו בשום צורה שהיא, ולא יכול להגן על הקיום העצמי שלו בשום צורה שהיא. (והאדם לא שולט, גם לא בקיומה של המציאות כולה, שבתוכה הוא עצמו קיים וכולי).
ומי שיתבונן יראה, כי הוא עצמו מודע לעצם קיומו, בלי שום סיבה מוגדרת. כי אין שום סיבה מוגדרת, שמחייבת את זה שהאדם יהיה מודע לקיום העצמי שלו. ומאחר שאין שום סיבה מוגדרת לכך שהאדם מודע לעצם קיומו, ממילא זה אומר, שבכל רגע ורגע, התודעה העצמית של האדם עלולה להיעלם לגמרי. ואולי גופו של האדם ימשיך לנוע ולפעול כמו רובוט, אך האדם עצמו כבר לא יהיה מודע לקיומו כלל, ולא...
כי יש סוגים שונים של חרדות. ויש חרדות חיצוניות, ויש חרדות פנימיות. וחרדה חיצונית פירושה, חרדה שהאדם מפחד מדברים חיצוניים לו, ומכך שיקרה לו דבר רע ברמה החיצונית. כגון לדוגמה, שהאדם מפחד מגנבים. שזו חרדה של האדם מדבר חיצוני לו, שעלול לגרום לו נזק חיצוני לגופו / רכושו וכיו"ב.
אבל יש עוד סוג נוסף של חרדה, שהיא חרדה פנימית עמוקה ביותר. שבה, האדם לא מפחד מכך שיקרה לו דבר רע שיפגע בגופו וכיו"ב. אלא, שהאדם מפחד מכך שהקיום העצמי שלו ייעלם.
והחרדה הקיומית הזאת, יש לה ביטויים שונים, ברמות עומק שונות. כי פחד קיומי, יכול להתבטא גם בחרדה מפני פיטורים. שהאדם מפחד שיפטרו אותו, משום שזה סוג של איום על הקיום שלו. ומצד האמת, כל חרדה או פחד, הם כולם קיומיים בצורה כזו או אחרת. כי גם פחד מפני גנבים לדוגמה, גם הוא סוג של חרדה קיומית. כי הגנבים פוגעים במשאבי הקיום של האדם. וכיו"ב כל חרדה ופחד אחרים, שהם כולם קיומיים בצורה כלשהי.
אלא, שיש גם חרדה קיומית פנימית יותר, שהיא לדוגמה חרדת מוות, שהאדם מפחד מהמוות. כי יש כאלו, שהמוות מסמל עבורם את סוף הקיום העצמי שלהם. וכאשר האדם מזדהה רק עם החיים שלו כאן בגוף הגשמי שלו, על ידי זה, האדם מפחד מהמוות. משום, שהמוות מסמל עבורו את סוף הקיום העצמי שלו.
והאדם מבין, שהמוות עלול להפתיע אותו בכל רגע. ולכן האדם כל חייו מנסה להגן על עצמו מהמוות. כך שהחרדה הקיומית של האדם, שבאה לידי ביטוי בפחד מהמוות, היא מפעילה את האדם לעשות כל חייו פעולות הישרדותיות שונות, כדי להתרחק מהמוות ולהישאר בחיים.
אבל, יש עוד חרדה עמוקה יותר ופנימית יותר, שהיא החרדה הגדולה ביותר שהאדם יכול להתמודד איתה, והיא חרדה קיומית וחרדת מוות, שבה האדם לא מפחד על גופו שימות ועל גופו שיחדל להיות קיים. אלא האדם מפחד, מכך שהתודעה העצמית שלו תחדל להיות קיימת.
ועוצמת החרדה של האדם, תלויה, בעד כמה היא פוגעת בהגדרת ה"אני" של האדם. וככל שהאדם מזוהה יותר עם הדבר שעלול להיפגע, כך הוא נמצא בחרדה גדולה יותר, מכך שאותו דבר יפגע. וככל שהאדם מזוהה יותר עם הרכוש שלו, כך הוא חרד יותר מכך שהרכוש שלו יפגע. וכך גם לגבי גופו של האדם, שגם בו יש עוצמת הזדהות שונה. והאדם חרד יותר מכך שהראש שלו יפגע, מאשר שהזרת שלו תיפגע. הכל כפי עוצמת ההזדהות הרגשית של האדם, עם החלקים השונים שבגופו.
והדבר שהאדם מזוהה איתו יותר מכל, זה עם התודעה העצמית שלו. שהיא החוויה הבסיסית ביותר של האדם. שהאדם חווה את הקיום העצמי שלו. שזאת ידיעת ה"אני" של האדם, שהוא מודע לעצם קיומו. וכאשר האדם אומר "אני", הוא מתכוון יותר מכל לתודעה העצמית שלו עצמה.
וכאשר האדם חווה סוג של איום כלשהו, על עצם הקיום של התודעה העצמית שלו, על ידי זה נוצרת אצל האדם, חרדת מוות תודעתית, ופחד מוות תודעתי. שהאדם מפחד פחד מוות, לא מכך שהגוף שלו ימות. אלא מכך שהתודעה העצמית שלו תמות ותחדל מלהתקיים. וזו נקראת חרדה קיומית בשורשה. כי החרדה הקיומית מתבטאת בעוצמות שונות. אך זו העוצמה החזקה ביותר של החרדה הקיומית. שהיא הפחד של האדם מכך שהתודעה העצמית שלו עצמו תיעלם.
כי הדבר שהכי נראה לאדם כברור מאליו, זה הקיום העצמי שלו. וכל דבר בעולם, יכול להפתיע את האדם ברמה כלשהי. אבל הקיום העצמי של האדם, לא ממש מפתיע אותו. והקיום העצמי של האדם, הוא הדבר שהאדם הכי מקבל אותו, כמובן מאליו, בלי להיות מסוגל לחשוב על העדר הקיום העצמי של התודעה העצמית עצמה.
ומי שיתבונן יראה, כי גם הקיום העצמי של האדם עצמו, שהוא הדבר שנראה כבטוח ביותר בעולם (אני חושב משמע אני קיים), הוא הדבר הכי לא בטוח שיש בעולם. ולמה? כי הקיום העצמי של האדם, הוא אפשרי המציאות בלבד, אך הוא אינו מחויב המציאות. כי זה שהאדם מודע לכך שהוא עצמו קיים, זו רק אפשרות בלבד. כי האדם יכול להיות מודע לקיומו העצמי, או שלא. אך בכל מקרה, קיומו העצמי של האדם, הוא לא מחויב כלל, אלא הוא רק אפשרות בלבד.
ולמה הקיום העצמי של האדם, הוא הדבר הכי פחות בטוח בעולם? תשובה: משום שכל הדברים שיש בעולם, האדם אולי יכול לשלוט עליהם בצורה כלשהי. אבל יש רק דבר אחד ויחיד בעולם, שהאדם לא מסוגל לשלוט עליו כלל. והוא, הקיום העצמי שלו עצמו. כי האדם לא עשה ולא עושה שום מאמץ כלשהו כדי להיות קיים. והקיום העצמי של האדם, לא תלוי בו עצמו בשום צורה שהיא. ולכן ממילא, האדם גם לא יכול להשפיע על הקיום העצמי שלו עצמו בשום צורה שהיא, ולא יכול להגן על הקיום העצמי שלו בשום צורה שהיא. (והאדם לא שולט, גם לא בקיומה של המציאות כולה, שבתוכה הוא עצמו קיים וכולי).
ומי שיתבונן יראה, כי הוא עצמו מודע לעצם קיומו, בלי שום סיבה מוגדרת. כי אין שום סיבה מוגדרת, שמחייבת את זה שהאדם יהיה מודע לקיום העצמי שלו. ומאחר שאין שום סיבה מוגדרת לכך שהאדם מודע לעצם קיומו, ממילא זה אומר, שבכל רגע ורגע, התודעה העצמית של האדם עלולה להיעלם לגמרי. ואולי גופו של האדם ימשיך לנוע ולפעול כמו רובוט, אך האדם עצמו כבר לא יהיה מודע לקיומו כלל, ולא...
050-3331-331