כשאדם מתקרב לחכם אמיתי, הוא חווה שהוא מתחיל לאבד את הרצון העצמי שלו. והכוונה היא, שלאט לאט פחות ופחות דברים מעניינים אותו. ולפעמים האדם נכנס מכך ללחץ ולחרדה, והאדם מפחד לאבד את הרצון שלו לגמרי. וכך גם לגבי תחושת ה"אני", שגם היא מתחילה להיעלם, והאדם מפחד להיעלם לגמרי.

וראשית יש להבין, שמבחינה הגיונית, אי אפשר לפחד מלאבד את הרצון לגמרי באופן מוחלט. כי אם אין שום רצון כלל, הרי שאין שום חיסרון כלל. וכך גם אם האדם לא קיים כלל, אין לו שום רצון עצמי כלל ושום חיסרון כלל. והחשש של האדם, הוא לא מכך שהוא יאבד את כל הרצון שלו לגמרי באופן מוחלט, אלא שהוא יאבד את רוב הרצון שלו, ושעדיין יישאר לו רצון להרגיש טוב, שהוא לא יוכל להתממש, מאחר שאין לו מספיק רצון עצמי.

והעניין הוא, כי האדם הוא יצור שגם אוהב את הסבל. כי כל הטוב שיש לאדם בחיים, הוא כולו גם רע טהור. כי כאשר המציאות היא כרצונו של האדם, זה טוב לו. ואם האדם רוצה משהו ומקבל אותו, טוב לו. ואם הוא מאוד רוצה את הדבר ומקבל אותו, אז מאוד טוב לו. והאדם כ"כ מאושר מכך שטוב לו, והוא לא רואה את האמת, שבכלל באמת, רע לו.

כי טוב אמיתי, הוא כאשר הוא נובע מבפנים בתחושה כ"כ חזקה, עד שהיא לא תלויה, בשום צורה חיצונית של המציאות. ומי ששמח מכך שהמציאות מחליפה את הצורות שלה, הוא אדם שרע לו מבפנים, ושטוב לו רק מבחוץ. והסבל של האדם, הוא עמוק בתוכו. ותמיד, הוא מרגיש חיסרון. כי כל מה שנראה לאדם כטוב, זה הכל רע, ביחס לשלמות. כי התלות שיש לאדם, בצורת המציאות, שתהיה דווקא כך או אחרת, היא רע אמיתי. כי זאת מהות הרע, להיות תלוי רגשית בדבר כלשהו.

ואעפ"כ בשורשו, גם תלות רגשית וגם תחושת חיסרון, גם היא מושלמת באמת ואין בה שום חיסרון כלל. רק שזה שכל גדול עוד יותר.

והאדם מפחד לאבד את הרצון שלו. כי הרצון שלו, כאילו מביא לו הנאות, כאשר הוא מתמלא. והחכם האמיתי שהוא רחמן אמיתי, הוא רוצה שהאדם ירגיש טוב באמת, והוא מגלה לאדם את האמת, שהוא האדם עצמו, עושה את עצמו חולה, ושאם הוא ישתמש בשכל שלו, הוא יראה את השלמות שיש בכל דבר, וגם ירגיש אותה, בלי להיות תלוי בשום דבר.

וכאשר האדם מתקרב לשכל של החכם האמיתי, הוא מתחיל לאבד את החשק ואת העניין ואת הרצון שלו לדברים חיצוניים. כי השכל של האדם מבין והלב של האדם מרגיש, שהנה הוא מצא את הטוב האמיתי, שאותו הוא מחפש כל חייו. שהוא, להרגיש טוב באמת, בלי להיות תלוי בשום דבר בעולם. ובדיוק כמו שהאדם מפסיק לאכול פסולת, כאשר הוא רואה אוכל של מעדני מלכים, כך גם האדם מפסיק להתעסק בשטויות, ומפסיק לקחת תרופות של אנשים חולים, כאשר הוא מגלה את הטוב האמיתי של העולם.

כך שבפועל, הרצון של האדם לא באמת נעלם, אלא הוא מתחיל להתמקד, בלהשיג את השכל של החכם האמיתי, שהוא השלמות. שעל ידי זה, האדם מושך אליו יותר ויותר את השלמות. כי מי שרוצה את השלמות, בשלמות, מקבל אותה בשלמות. וככל שהאדם רוצה יותר את השלמות, כך השלמות מתקרבת אליו יותר.

ועל האדם להבין, שכל המהות של הטוב האמיתי, היא להפסיק ליהנות בפנימיות הלב, מדבר אחד, יותר מאשר דבר אחר. ובחיצוניות, יש עדיין רצונות משתנים. אבל ה"אני" של האדם, מחובר לפנימיות שלו, שבה אין שום צורת רצון כלל. ובפועל, האדם כאילו נהנה פחות מהמציאות, אבל מה שבאמת קורה זה, שהאדם פחות סובל משינוי הצורות שיש במציאות, וממילא הוא גם פחות נהנה, משינוי הצורות שיש במציאות. אבל האדם בהחלט נהנה הרבה יותר מבפנים, בתחושה של שקט פנימי אמיתי, שהוא תלוי פחות ופחות בצורות של המציאות.

כי מי שלא מסוגל ליהנות מאיזה דבר, הרי שהוא גם לא מפחד לאבד אותו, כי הוא חסר משמעות עבורו. וכאשר ההנאה של האדם מהצורות נעלמת, גם הפחד משינוי הצורות, גם הוא נחלש ונעלם. עד שבסופו של דבר, כל הרצון של האדם לשנות את הצורות נעלם, ואז האדם חווה טוב אמיתי באמת וכולי. ואח"כ... גם כאשר האדם חוזר אל הנפרדות, עדיין הוא נמצא בתוך תחושת האחדות ממש. אלא, שאז יש לו הרבה יותר מקום וזמן, לחוות את האחדות... שזהו טוב מאוד. כי המקום והזמן הם של הנפרדות, והם ריבוי האחדות, שהוא טוב מאוד.

ובפועל, האדם צריך לזכור את האמת, שהאמת היא, ששום שינוי מלאכותי לא יעזור כאן. והאדם לא יכול בכוחות עצמו, לנסות לגרום לעצמו, להפסיק לרצות ולחוות שינוי, בין צורות חיצוניות. כי אלו חיים של שקר. והאדם לעולם לא יכול, להעלים את הפוטנציאל של הנפרדות שלו. כי האדם לא יכול להעלים, את האפשרות, שהוא ירצה לשנות את המציאות.

והדרך היחידה לחוות השתוות של אמת כלפי המציאות, היא אך ורק על ידי הבנה של אמת. שהאדם באמת מבין, שהכל מושלם ממש. ובלי ההבנה הזאת, זאת אחדות של שקר, שיוצרת סבל. ומי שמנסה להגיע להשתוות הרצון שלו בכוחות עצמו, ולא בכוחה של הבנת המציאות, שהיא מעצמה משנה את חווית האדם, הוא יוצר לעצמו שקר וסבל.

והאדם מוכרח...