הדרכת הורים, הילד לא עושה כלום, הילד בדיכאון, הילד סגור בחדר, הילד לא יוצא מהחדר, הילד לא רוצה לעשות כלום, הילד לא מתקשר, הינדיק, הילד בלי חברים, הילד מסתגר, הילד לא רוצה לצאת מהחדר
איך אפשר לעזור לילד שמסתגר בחדר ולא עושה כלום?
הורים רבים מתמודדים עם סיטואציה שבה הילד שלהם, לרוב בגילאי עשרים ומעלה, מסתגר בתוך חדרו, לא עושה שום פעילות משמעותית, מנותק מבחינה חברתית, ואפילו מתנהג בדיכאון. הוא עשוי לישון במהלך היום, להיות ער כל הלילה, ולמלא את זמנו בעיקר במחשב, בטלוויזיה או בסמארטפון. לעיתים הוא אפילו לא מוכן לדבר עם ההורים או עם אף אחד אחר, ואם כבר מתקיימת איזו תקשורת, היא מינימלית ומסתכמת במשפטים קצרים כמו "הכל בסדר", או "עזבו אותי בשקט".
אליעד כהן מציג את הבעיה ומדגים אותה דרך ילד בן 22, שמצופה ממנו להתנהג בהתאם לגילו אך בפועל נמצא במצב קשה של הסתגרות ודיכאון. ההורים מתמודדים עם רגשות אשמה ואכזבה עצמית, כי הם תוהים האם הם אשמים במצב הזה, מה שמוסיף לחץ עליהם ועל הילד. אליעד מדגיש כי הגישה המוכרת, שבה ההורה דוחף את הילד לעשות דברים או כופה עליו שינוי התנהגות, לא רק שאינה מועילה, אלא עלולה אף להזיק ולגרום לילד להיסגר עוד יותר בתוך עצמו.
האם הפתרון הוא לזרוק את הילד מהבית כדי שילמד לקח?
אליעד מסביר שלמרות שלעיתים הורים חושבים לזרוק את הילד מהבית, הדבר לא תמיד נכון או מועיל. להיפך, לפעמים זה יכול להחמיר את המצב ולסכן את הילד. הוא נותן דוגמה למקרה שבו ילד שחווה טראומה בילדות (כגון חרם, פגיעה מינית או אירוע רגשי קשה) מסתגר כחלק ממנגנון הגנה. לילד כזה אין בדרך כלל כלים להתמודד עם המציאות שמחוץ לבית, והוצאה שלו בכוח יכולה להוביל אפילו לתוצאה טראגית כמו ניסיון התאבדות או פגיעה עצמית.
אליעד כהן מסביר כי השאלה האמיתית להורה היא עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת. אם ההורה מוכן אפילו "לשבת שבעה" על הילד, כלומר, מוכן שהילד יגיע למצב של סיכון חיים, זו נקודת הגבול. אך רוב ההורים לא מוכנים לכך, ולכן צריכים למצוא דרך אחרת לעזור.
איך התקשורת בין ההורה לילד יכולה לשפר את המצב?
הגישה שאליעד מציע מתחילה קודם כל בשינוי תפיסתי אצל ההורים עצמם. לדבריו, הצעד הראשון לעזרה לילד הוא לעזור להורה להפסיק להאשים את עצמו. אם ההורה חושב שהוא כישלון, הוא לא יוכל לעזור לילד כראוי. לדוגמה, הוא מביא מקרה של אב לילד אוטיסט שלא מוכן להכיר במצב של הילד, כי אז ירגיש שהדבר מעיד על כישלון אישי שלו. אב זה מתייחס לילד כאילו הוא בכוונה "מציק לו" או "עושה דווקא", ומתכחש לכך שיש לילד בעיה אמיתית.
אליעד מדגיש כי השלב הראשון בעזרה לילד חייב להיות שההורה יפסיק להאשים את עצמו, ויקבל את עצמו ואת הילד כפי שהם.
מהי הגישה הפרקטית לטיפול בילד שמסתגר ומסרב לשתף פעולה?
השלב הפרקטי הוא להתחבר אל הילד דרך הדבר שהוא כן עושה, ולא לנסות לשנות אותו בכוח. למשל, אם הילד רואה טלוויזיה כל היום, ההורה צריך לשבת איתו ולראות יחד איתו, בלי להעיר ובלי לנסות לחנך או להוכיח אותו. המטרה היא ליצור אמון בין ההורה לילד. אליעד מסביר שבדרך כלל הילד מסתגר כחלק ממנגנון הגנה לאחר שחווה טראומה רגשית, כמו חרם בבית הספר או אירוע אחר שגרם לו להרגיש פגיע. כאשר ההורה מנסה לשנות את הילד בכוח, הוא למעשה מאיים עליו ומגביר את תחושת האיום. לכן, חשוב להתקרב אליו בעדינות ולא להלחיץ אותו.
לדוגמה, אם הילד מתעניין בטלוויזיה, ההורה יכול לשבת לידו ולראות איתו, מבלי להעיר או לבקר. באופן כזה, הילד מתחיל להרגיש שההורה אינו מאיים עליו ואינו שופט אותו. לאט - לאט, ההורה יכול להציע לעשות פעולות קטנות ופשוטות, כמו לפתוח חלון לאוויר, או לסדר מעט את החדר, אך לעולם לא באופן שיתפס על ידי הילד כניסיון להשתלט עליו או לשנות אותו בכוח. הוא מביא דוגמה מהסיפור "מעשה בהינדיק" של רבי נחמן מברסלב, שם...
הורים רבים מתמודדים עם סיטואציה שבה הילד שלהם, לרוב בגילאי עשרים ומעלה, מסתגר בתוך חדרו, לא עושה שום פעילות משמעותית, מנותק מבחינה חברתית, ואפילו מתנהג בדיכאון. הוא עשוי לישון במהלך היום, להיות ער כל הלילה, ולמלא את זמנו בעיקר במחשב, בטלוויזיה או בסמארטפון. לעיתים הוא אפילו לא מוכן לדבר עם ההורים או עם אף אחד אחר, ואם כבר מתקיימת איזו תקשורת, היא מינימלית ומסתכמת במשפטים קצרים כמו "הכל בסדר", או "עזבו אותי בשקט".
אליעד כהן מציג את הבעיה ומדגים אותה דרך ילד בן 22, שמצופה ממנו להתנהג בהתאם לגילו אך בפועל נמצא במצב קשה של הסתגרות ודיכאון. ההורים מתמודדים עם רגשות אשמה ואכזבה עצמית, כי הם תוהים האם הם אשמים במצב הזה, מה שמוסיף לחץ עליהם ועל הילד. אליעד מדגיש כי הגישה המוכרת, שבה ההורה דוחף את הילד לעשות דברים או כופה עליו שינוי התנהגות, לא רק שאינה מועילה, אלא עלולה אף להזיק ולגרום לילד להיסגר עוד יותר בתוך עצמו.
האם הפתרון הוא לזרוק את הילד מהבית כדי שילמד לקח?
אליעד מסביר שלמרות שלעיתים הורים חושבים לזרוק את הילד מהבית, הדבר לא תמיד נכון או מועיל. להיפך, לפעמים זה יכול להחמיר את המצב ולסכן את הילד. הוא נותן דוגמה למקרה שבו ילד שחווה טראומה בילדות (כגון חרם, פגיעה מינית או אירוע רגשי קשה) מסתגר כחלק ממנגנון הגנה. לילד כזה אין בדרך כלל כלים להתמודד עם המציאות שמחוץ לבית, והוצאה שלו בכוח יכולה להוביל אפילו לתוצאה טראגית כמו ניסיון התאבדות או פגיעה עצמית.
אליעד כהן מסביר כי השאלה האמיתית להורה היא עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת. אם ההורה מוכן אפילו "לשבת שבעה" על הילד, כלומר, מוכן שהילד יגיע למצב של סיכון חיים, זו נקודת הגבול. אך רוב ההורים לא מוכנים לכך, ולכן צריכים למצוא דרך אחרת לעזור.
איך התקשורת בין ההורה לילד יכולה לשפר את המצב?
הגישה שאליעד מציע מתחילה קודם כל בשינוי תפיסתי אצל ההורים עצמם. לדבריו, הצעד הראשון לעזרה לילד הוא לעזור להורה להפסיק להאשים את עצמו. אם ההורה חושב שהוא כישלון, הוא לא יוכל לעזור לילד כראוי. לדוגמה, הוא מביא מקרה של אב לילד אוטיסט שלא מוכן להכיר במצב של הילד, כי אז ירגיש שהדבר מעיד על כישלון אישי שלו. אב זה מתייחס לילד כאילו הוא בכוונה "מציק לו" או "עושה דווקא", ומתכחש לכך שיש לילד בעיה אמיתית.
אליעד מדגיש כי השלב הראשון בעזרה לילד חייב להיות שההורה יפסיק להאשים את עצמו, ויקבל את עצמו ואת הילד כפי שהם.
מהי הגישה הפרקטית לטיפול בילד שמסתגר ומסרב לשתף פעולה?
השלב הפרקטי הוא להתחבר אל הילד דרך הדבר שהוא כן עושה, ולא לנסות לשנות אותו בכוח. למשל, אם הילד רואה טלוויזיה כל היום, ההורה צריך לשבת איתו ולראות יחד איתו, בלי להעיר ובלי לנסות לחנך או להוכיח אותו. המטרה היא ליצור אמון בין ההורה לילד. אליעד מסביר שבדרך כלל הילד מסתגר כחלק ממנגנון הגנה לאחר שחווה טראומה רגשית, כמו חרם בבית הספר או אירוע אחר שגרם לו להרגיש פגיע. כאשר ההורה מנסה לשנות את הילד בכוח, הוא למעשה מאיים עליו ומגביר את תחושת האיום. לכן, חשוב להתקרב אליו בעדינות ולא להלחיץ אותו.
לדוגמה, אם הילד מתעניין בטלוויזיה, ההורה יכול לשבת לידו ולראות איתו, מבלי להעיר או לבקר. באופן כזה, הילד מתחיל להרגיש שההורה אינו מאיים עליו ואינו שופט אותו. לאט - לאט, ההורה יכול להציע לעשות פעולות קטנות ופשוטות, כמו לפתוח חלון לאוויר, או לסדר מעט את החדר, אך לעולם לא באופן שיתפס על ידי הילד כניסיון להשתלט עליו או לשנות אותו בכוח. הוא מביא דוגמה מהסיפור "מעשה בהינדיק" של רבי נחמן מברסלב, שם...
- איך לעזור לילד שמסתגר בחדר?
- הילד לא רוצה לעשות כלום
- הילד לא מתקשר עם ההורים
- איך להתמודד עם דיכאון אצל בני נוער?
- הילד משתמש בסמים מה לעשות?
- איך לעזור לילד בלי חברים?
עכשיו יש ילד אוקי בן כמה הילד?
ש: 12.
אליעד: נכון אבל זה לא המקרה שלנו למרות שהשאלה תהיה נכונה גם לגיל הזה אם נלביש אותה בצורה אחרת אבל בא נגיד נדבר על ילד בגיל.
ש: 22.
אליעד: 22 אוקי עכשיו למה חשוב פה הגיל כי ברגע שהוא נהיה בן 22 יש לך ציפיות ממנו של גיל 22, עכשיו בא נניח שיש לך ילד בן 22 ואז אתה מצפה שהוא יתנהג כמו שילד בגיל 22 אמור להתנהג דהיינו, מה שיש לך בראש אבל בפועל מה שקורה שהילד נגיד כל היום בחדר שלו מסתגר בחדר ויש הרבה כאלה, למה הוא מסתגר בחדר כנראה שהוא בדיכאון מאיזה משהו יכול להיות שהוא כל היום מעשן סמים יכול להיות שהוא לא מעשן סמים הוא ישן כנראה בשעות לא רגילות הוא ישן בימים ולא בלילות מסתגר לא יוצא לא עושה כלום כל היום על המחשב והטלוויזיה במקרה הטוב במקרה הרע לא יודע מה יש לו איזה, מסתגר עם עצמו מתכנס עם עצמו ולא מתקשר.
כל מה שאתה מציע לו לעשות הוא לא עושה וכמובן שהחדר שלו מוזנח הוא מטונף וכו' כל מה שאתה אומר לו "בוא תעשה ככה ובוא תאכל איתנו לא רוצה, בוא תהיה לא רוצה, בוא תצא לא רוצה, בוא זה לא רוצה ולא רוצה", עכשיו השאלה איך אפשר לעזור לאותו בן אדם לצאת מהלופ זאת השאלה עכשיו וגם שתי ווריאציות יש וריאציה אחת שהוא גם לא מדבר עם ההורים שלו שהוא לא מדבר איתם לא כלום ווריאציה אחת שכן מדבר, אז בא נלך על האופציה שכן מדבר מה עושים?
ש: לבוא לטיפול הוא מוכן?
אליעד: הוא לא מוכן.
ש: אז רק התקשורת דרך ההורים.
אליעד: כן כשאתה אומר לו בוא לטיפול מה הוא אומר לך "הכל בסדר מה טיפול" כי מבחינתו הכל בסדר אין מה לטפל הוא לא רוצה להכיר בכך שיש בעיה, מה עושים?
ש: קודם כל צריך ללמוד מההורים מה הגבולות שלהם זאת אומרת עד כמה הם מוכנים ללכת בקטע הזה זאת אומרת לדוגמה.
אליעד: עד כמה הם מוכנים ללכת כי כשהוא יעבור את הגבול שלהם אז, בא נמשיך לאז...?
ש: יזרקו אותו מהבית אתה יודע מותר להם.
אליעד: בכל מחיר?
ש: לא אני שואל מה הגבולות.
אליעד: לא אז אני רק רוצה להסביר הבעיה היא שבמקרים האלה בדרך ככל יזרקו אותו מהבית יכול להוביל כמו מבחינתך האם אתה מוכן לשבת עליו שבעה אם כן אוקי הוא מת אבוד נגמר אם אתה מוכן לשבת שבעה אז זה הגבול אם אתה לא מוכן לשבת שבעה עוד לא הגעת לגבול. עכשיו אני אסביר לך משהו לא תמיד גם ילדים שהם טרוריסטים אוקי יש ילדים שנגיד הוא חווה איזו טראומה בילדות לא יודע מה מישהו אנס אותו צחקו עליו החרימו אותו בבית הספר נפגע רגשי, נפגע ממשהו ואז הוא מתכנס בתוך עצמו ועכשיו הוא לא ישרוד בחוץ אין לו יכולות הישרדות אין לו מקצוע אין לו ידע אין לו השכלה אין לו חברים הוא לא יודע לעלות לאוטובוס כאילו רגשית הוא קשה לו כל דבר.
מבחינתך להגיד לו "תקשיב או שככה או שתעזוב את הבית" אתה תראה אותו בבוקר עם כדורי שינה או חבל או משהו, עכשיו שזה לגיטימי השאלה אם אתה רוצה את זה זה הכל לגיטימי.
ש: אז בא נניח שההורים לא רוצים את זה נכון?
אליעד: נכון בדיוק השאלה איך הם אומרים אני רוצה להתעקש להציל אותו זאת השאלה.
ש: אסטרטגיה להיות חברים שלו.
אליעד: מה זה אומר?
ש: קודם כל לתקשר איתו על בסיס חברות "מה שלומך מה נשמע".
אליעד: "בסדר הכל בסדר הכל בסדר" במקרה הטוב במקרה הרע הוא גם לא אומר לך כלום אומר לך "עזוב אותי אל תפריע לי", אין בעיה אז בא נגיד שאלת אותו "מה שלומך? הכל בסדר" הלאה מה הלאה?
ש: לדאוג לו לאוכל לאט לאט להתעניין בכל מיני נושאים להיכנס שהוא יראה אותי לא יראה אותי כאויב יראה אותי חבר לאט לאט להיכנס לא יודע.
אליעד: מה שאמרת זה נכון אבל מה לעשות פרקטית זה נכון אבל מה לעשות פרקטית אז בוא נוסיף לבעיה הזאת עוד בעיה מה שקורה בדרך כלל כשהורים יש להם כזה ילד אז יש שתי בעיות שנוצרות בעיה אחת שהם רוצים לעזור לילד אומרים "אנחנו רוצים לעזור לו" אבל יש עוד בעיה בדרך כלל כשיש להם כזה ילד הם מתחילים להאשים את עצמם "איך זה שיש לנו כזה ילד אנחנו לא מספיק טובים לא מספיק" זה כאילו הם חווים כישלון האבא או האמא אומרים "אני כישלון אני לא מספיק טוב" ואז הם גם עצבניים על עצמם שהם לא מספיק טובים ואז את העצבים הם מוציאים גם על הילד על הדרך.
כשאתה אומר לו תהיה חבר של הילד זה כמו להגיד לו תכיר בכך שהיה שלך יש לו בעיה נגיד שהוא נכה חולה אם לדוגמה נגיד הילד היה חולה סופני אז בסדר אז הם יודעים "יש לי ילד חולה סופני אני אשב לידו ליד המיטה" ואז הוא מטפל בו אבל ברגע שהוא לא חולה סופני אז אתה אומר לו תכיר בכך שיש לו נכות נכות נגיד רגשית אבל תכיר בכך שיש לו נכות רגשית זה בעצם אומר תכיר בכך שאתה, האבא אומר לעצמו "כנראה יש משהו דפוק בי" ההורים אומרים "משהו דפוק בנו".
ש: צריך להסביר להם.
אליעד: רגע שנייה ואז מה שקורה שהם לא "מה אני אהיה חבר שלו אני לא רוצה שהוא יהיה ככה מה חבר שלו אני רוצה שהוא ישתנה", עכשיו האבא רוצה ההורים רוצים שהוא ישתנה לא רק בשביל הילד אלא גם בשבילם אז זה כאילו גם ההורים צריכים את זה, היה מישהו לדוגמה שיש לו ילד אוטיסט אוקי ילד אוטיסט ולא רק ילד אוטיסט אלא ילד אוטיסט נגיד בן שמונה בכלל לא תגיד איזה אוטיסט וזה בן שמונה אבל האבא לא מוכן לקבל את זה שיש לו ילד אוטיסט למה כי יש לו בראיה עם עצמו "הילד שלי אוטיסט מה דפוק בי שאני קיבלתי ילד אוטיסט" הוא מבחינתו מתייחס לילד כאל ילד בריא.
עכשיו מה זאת אומרת זאת אומרת הוא מבחינתו לא רוצה להתעניין בכלל, הוא לא רוצה בכלל הוא לא מכיר בכך בכלל והוא כל מה שהילד עושה מבחינתו הילד עושה כדי לנקום בו כאילו הילד ממש הוא אומר "הילד עושה כדי לעצבן אותי כדי להציק לי" דברים כאלה כאילו אין לו שום, הוא לא מוכן לקבל שהילד אוטיסט כי זה הופך אותו לכישלון.
ש: צריך להסביר לו.
אליעד: רגע שנייה אז מה עושים עם הילד אז קודם כל כמובן השלב הראשון זה לעזור להורה לא להאשים את עצמו כי אם הוא יאשים את עצמו הוא לא יפעל נכון קודם כל שההורה יקבל את עצמו או להגיד לאחד ההורים תעזור להורה השני לבן בת הזוג לקבל את עצמו ולא להאשים את עצמו כי בדרך כלל ההוא שמאשים את עצמו יפעל לא נכון ביחד לאותו ילד, בדרך כלל ככה זה כי אז הוא לא פועל רק כדי לעזור לילד אלא הוא פועל כדי לשנות את הילד בהכרח איך שהוא רוצה שזה יקרה כי הוא מאשים את עצמו.
הלאה ועכשיו איך לעזור לילד פיזית מה צריך לעשות אז מה שקורה זה כזה דבר כשהאבא או האמא מאשימים את עצמם אז הוא אומר "הילד שלי לא עושה כלום, מה הוא עושה כל היום? כלום כל מה שאני אומר לו לעשות הוא לא עושה כלום" למה כי ביחס למה שההורה רוצה שהילד יעשה הילד באמת לא עושה כלום זאת באמת האמת אבל מה האמת האם באמת הילד לא עושה כלום ברור שהוא לא עושה כלום הוא עושה משהו, הרעיון זה להתחבר אליו דרך המשהו שהוא עושה ולשדרג אותו במשהו שהוא עושה הרי הילד בסוף עושה משהו זה לא שהוא לא עושה כלום משהו הוא עושה.
הוא רואה טלוויזיה שב תראה איתו טלוויזיה תתעניין במה שהוא רואה גם אם כל היום הוא רואה דברים הכי ביזאריים תתעניין במה שהוא רואה תתחבר אליו במה שהוא רואה, הוא משחק במחשב תתחבר אליו הוא יש לו כל מיני התנהגויות מוזרות תנסה להתחבר לעולם שלו אל תנסה לשנות אותו תיקח את הרצונות שלו תנסה להתחבר לרצונות שלו, קודם כל שהוא יראה שאתה לא משנה לשנות אותו כי הרבה פעמים הילד מסתגר כמנגנון הגנה נגיד שצחקו עליו בבית הספר והוא הסתגר בתוך החדר אמר "הנה זה המקום הבטוח אף אחד לא יצחק עלי" ואז הוא התאהב במקום הזה והוא מפחד לצאת מהמקום הזה כדי שלא יצחקו עליו לדוגמה או נגיד משהו שיכול להיות.
עכשיו ברגע שאתה מנסה לשנות אותו אתה בעצם מהווה עליו איום אתה מנסה לשנות אותו אתה בעצם מאיים עליו כי אתה בעצם אומר לו "אתה אני רוצה לשנות אותך" אוקי אז אתה מהווה עליו סוג של איום ולכן אל תנסה לשנות אותו תנסה להתחבר אליו תנסה רק להתחבר לראש שלו, עכשיו ברגע נגיד שאתה רואה איתו טלוויזיה ותראה איתו טלוויזיה בלי להעיר לו בלי להציק לו בלי שום דבר תגיד לו "אני יכול לשבת לידך לראות טלוויזיה? בוא שב לראות טלוויזיה" אוקי תראה איתו תעשה איתו את מה שהוא עושה.
עכשיו זה לא בהכרח קל זה לא בהכרח פשוט אבל אין פתרון אחר, עכשיו למה זה לא בהכרח קל כי יכול להיות שהוא מתעורר בחמש אחרי הצהריים והוא רואה טלוויזיה באמצע הלילה, אתה רוצה לעזור לו אדוני אתה יכול להגיד "אין לי כוח לעזור לו תביא מישהו שיעזור לו" אבל לעזור לו פירושו קודם כל להתחבר לעולם שלו לא משנה מה העולם שלו להתחבר לעולם שלו עכשיו אחרי שהתחברת לעולם שלו עכשיו אתה מנסה להזיז אותו טיפה מהעולם שלו, מה זה אומר להזיז אותו טיפה מהעולם שלו זה אומר להזיז אותו מהעולם שלו קודם כל בתוך העולם שלו מה זאת אומרת בתוך אתה רואה איתו טלוויזיה דבר איתו על מה שראית תנסה לפתח איתו שיחה שהגלגלים של המוח יעבדו על מה שהוא ראה.
דבר איתו על הדבר עצמו תפתח איתו תגרום לגלגלים של המוח לעבוד על המטרות שלו הוא אומר "אני רוצה" יש לו איזה שיגעון "אוקי בא נדבר על זה למה מה ההיגיון מה פה מה שם" תתחבר לעולם שלו לאט לאט המטרה היא שהמוח שלו יתחיל לזוז לצאת מהטריטוריה שלו לתוך טריטוריה שונה שנראית לו בטוחה, זאת אומרת נגיד שהוא רואה סדרה מסוימת להגיד לו "בוא נראה עוד סדרה אחרת" אז הוא עדיין מרגיש בטוח כי הוא בטריטוריה שלו של הסדרות אבל כבר הנה עברנו לסדרה אחרת כאילו זה אומר עשינו שינוי אבל עדיין נשארנו באזור הבטוח.
אוקי אחר כך אחרי שאתה כבר מתחיל לעשות שינויים קטנים או נגיד לדוגמה אתה יושב איתו לראות טלוויזיה אתה אומר לו "אתה יכול בבקשה להביא שם את הכיסא יהיה לי יותר נוח לשבת על הכיסא במקום על הרצפה, בוא נפתח את החלון שיכנס אוויר לחדר אתה יודע אולי נסדר טיפה את החדר" לאט לאט "אולי נסדר טיפה את החדר לפני שנשב לראות תראה דרכתי על זה זה כואב לי בוא נסדר טיפה את החדר" אתה לא מוציא אותו מאזור הנוחות אתה עדיין בטריטוריה אתה לא מהווה עליו איום אתה לא אומר לו "תקשיב אתה צריך לסדר את החדר אתה צריך שיהיה" לא "אני איתך בדברים שלך" כאילו גם זה לא "בוא נתחיל" זה כאילו על הדרך אתה מדי פעם עושה איזה שינויים קטנים ומינוריים כביכול.
ואתה גם מפעיל לו טיפה את השכל ואתה גם מרגיל אותו טיפה לשנות דברים קטנים ואז מפה לשם משם לפה אתה אומר לו "אוקי אולי עכשיו נשב לראות את הסרט בסלון לא חייב בחדר" ואז אחר כך "אולי נלך לראות סרט בקולנוע" ואז "אולי נעשה הליכה פה ואולי נעשה שם ואולי זה ואולי שם" עד שאתה מוציא אותו החוצה וכמובן שזאת עבודה סיזיפית וכמובן שלא תמיד יש לך את העצבים וכמובן שאם יש לך רגשי נחיתות אתה לא תצליח לעשות את זה כי אתה אומר "כמה זמן זה לוקח אני צריך שזה יהיה יותר מהר" ואז כמובן שזה לא יצליח וכמובן שזה לא בהכרח קל אבל זה הפתרון, אתה לא יודע לעשות את זה לבד אפשר לעזור לך אבל זה הפתרון זאת הדרך כי אם אתה תלחץ אותו לצאת ולהשתנות "צריך זה וצריך זה" אין עם מי לדבר אין מה לעשות ואם תאיים עליו יהיה עוד יותר גרוע.
וכמובן שזה כמו הסיפור של רבי נחמן עם בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו "מעשה בהינדיק" ואז כולם אמרו לו "אתה לא תרנגול הודו" והוא אמר "אני כן תרנגול הודו" ואז החכם אמר למלך "אין בעיה אני ארפא אותו" ואז החכם הלך והתחיל להתנהג בדיוק כמו הבן של המלך ואז הבן של המלך שאל אותו "מי אתה" אמר לו "גם אני תרנגול הודו" אמר לו "אוקי סבבה יש עוד תרנגול הודו" ואז הם התחברו אחד לשני ואז לאט לאט הוא אומר לו "אוקי אתה יודע מה אני עכשיו בא לי לאכול...
ש: 12.
אליעד: נכון אבל זה לא המקרה שלנו למרות שהשאלה תהיה נכונה גם לגיל הזה אם נלביש אותה בצורה אחרת אבל בא נגיד נדבר על ילד בגיל.
ש: 22.
אליעד: 22 אוקי עכשיו למה חשוב פה הגיל כי ברגע שהוא נהיה בן 22 יש לך ציפיות ממנו של גיל 22, עכשיו בא נניח שיש לך ילד בן 22 ואז אתה מצפה שהוא יתנהג כמו שילד בגיל 22 אמור להתנהג דהיינו, מה שיש לך בראש אבל בפועל מה שקורה שהילד נגיד כל היום בחדר שלו מסתגר בחדר ויש הרבה כאלה, למה הוא מסתגר בחדר כנראה שהוא בדיכאון מאיזה משהו יכול להיות שהוא כל היום מעשן סמים יכול להיות שהוא לא מעשן סמים הוא ישן כנראה בשעות לא רגילות הוא ישן בימים ולא בלילות מסתגר לא יוצא לא עושה כלום כל היום על המחשב והטלוויזיה במקרה הטוב במקרה הרע לא יודע מה יש לו איזה, מסתגר עם עצמו מתכנס עם עצמו ולא מתקשר.
כל מה שאתה מציע לו לעשות הוא לא עושה וכמובן שהחדר שלו מוזנח הוא מטונף וכו' כל מה שאתה אומר לו "בוא תעשה ככה ובוא תאכל איתנו לא רוצה, בוא תהיה לא רוצה, בוא תצא לא רוצה, בוא זה לא רוצה ולא רוצה", עכשיו השאלה איך אפשר לעזור לאותו בן אדם לצאת מהלופ זאת השאלה עכשיו וגם שתי ווריאציות יש וריאציה אחת שהוא גם לא מדבר עם ההורים שלו שהוא לא מדבר איתם לא כלום ווריאציה אחת שכן מדבר, אז בא נלך על האופציה שכן מדבר מה עושים?
ש: לבוא לטיפול הוא מוכן?
אליעד: הוא לא מוכן.
ש: אז רק התקשורת דרך ההורים.
אליעד: כן כשאתה אומר לו בוא לטיפול מה הוא אומר לך "הכל בסדר מה טיפול" כי מבחינתו הכל בסדר אין מה לטפל הוא לא רוצה להכיר בכך שיש בעיה, מה עושים?
ש: קודם כל צריך ללמוד מההורים מה הגבולות שלהם זאת אומרת עד כמה הם מוכנים ללכת בקטע הזה זאת אומרת לדוגמה.
אליעד: עד כמה הם מוכנים ללכת כי כשהוא יעבור את הגבול שלהם אז, בא נמשיך לאז...?
ש: יזרקו אותו מהבית אתה יודע מותר להם.
אליעד: בכל מחיר?
ש: לא אני שואל מה הגבולות.
אליעד: לא אז אני רק רוצה להסביר הבעיה היא שבמקרים האלה בדרך ככל יזרקו אותו מהבית יכול להוביל כמו מבחינתך האם אתה מוכן לשבת עליו שבעה אם כן אוקי הוא מת אבוד נגמר אם אתה מוכן לשבת שבעה אז זה הגבול אם אתה לא מוכן לשבת שבעה עוד לא הגעת לגבול. עכשיו אני אסביר לך משהו לא תמיד גם ילדים שהם טרוריסטים אוקי יש ילדים שנגיד הוא חווה איזו טראומה בילדות לא יודע מה מישהו אנס אותו צחקו עליו החרימו אותו בבית הספר נפגע רגשי, נפגע ממשהו ואז הוא מתכנס בתוך עצמו ועכשיו הוא לא ישרוד בחוץ אין לו יכולות הישרדות אין לו מקצוע אין לו ידע אין לו השכלה אין לו חברים הוא לא יודע לעלות לאוטובוס כאילו רגשית הוא קשה לו כל דבר.
מבחינתך להגיד לו "תקשיב או שככה או שתעזוב את הבית" אתה תראה אותו בבוקר עם כדורי שינה או חבל או משהו, עכשיו שזה לגיטימי השאלה אם אתה רוצה את זה זה הכל לגיטימי.
ש: אז בא נניח שההורים לא רוצים את זה נכון?
אליעד: נכון בדיוק השאלה איך הם אומרים אני רוצה להתעקש להציל אותו זאת השאלה.
ש: אסטרטגיה להיות חברים שלו.
אליעד: מה זה אומר?
ש: קודם כל לתקשר איתו על בסיס חברות "מה שלומך מה נשמע".
אליעד: "בסדר הכל בסדר הכל בסדר" במקרה הטוב במקרה הרע הוא גם לא אומר לך כלום אומר לך "עזוב אותי אל תפריע לי", אין בעיה אז בא נגיד שאלת אותו "מה שלומך? הכל בסדר" הלאה מה הלאה?
ש: לדאוג לו לאוכל לאט לאט להתעניין בכל מיני נושאים להיכנס שהוא יראה אותי לא יראה אותי כאויב יראה אותי חבר לאט לאט להיכנס לא יודע.
אליעד: מה שאמרת זה נכון אבל מה לעשות פרקטית זה נכון אבל מה לעשות פרקטית אז בוא נוסיף לבעיה הזאת עוד בעיה מה שקורה בדרך כלל כשהורים יש להם כזה ילד אז יש שתי בעיות שנוצרות בעיה אחת שהם רוצים לעזור לילד אומרים "אנחנו רוצים לעזור לו" אבל יש עוד בעיה בדרך כלל כשיש להם כזה ילד הם מתחילים להאשים את עצמם "איך זה שיש לנו כזה ילד אנחנו לא מספיק טובים לא מספיק" זה כאילו הם חווים כישלון האבא או האמא אומרים "אני כישלון אני לא מספיק טוב" ואז הם גם עצבניים על עצמם שהם לא מספיק טובים ואז את העצבים הם מוציאים גם על הילד על הדרך.
כשאתה אומר לו תהיה חבר של הילד זה כמו להגיד לו תכיר בכך שהיה שלך יש לו בעיה נגיד שהוא נכה חולה אם לדוגמה נגיד הילד היה חולה סופני אז בסדר אז הם יודעים "יש לי ילד חולה סופני אני אשב לידו ליד המיטה" ואז הוא מטפל בו אבל ברגע שהוא לא חולה סופני אז אתה אומר לו תכיר בכך שיש לו נכות נכות נגיד רגשית אבל תכיר בכך שיש לו נכות רגשית זה בעצם אומר תכיר בכך שאתה, האבא אומר לעצמו "כנראה יש משהו דפוק בי" ההורים אומרים "משהו דפוק בנו".
ש: צריך להסביר להם.
אליעד: רגע שנייה ואז מה שקורה שהם לא "מה אני אהיה חבר שלו אני לא רוצה שהוא יהיה ככה מה חבר שלו אני רוצה שהוא ישתנה", עכשיו האבא רוצה ההורים רוצים שהוא ישתנה לא רק בשביל הילד אלא גם בשבילם אז זה כאילו גם ההורים צריכים את זה, היה מישהו לדוגמה שיש לו ילד אוטיסט אוקי ילד אוטיסט ולא רק ילד אוטיסט אלא ילד אוטיסט נגיד בן שמונה בכלל לא תגיד איזה אוטיסט וזה בן שמונה אבל האבא לא מוכן לקבל את זה שיש לו ילד אוטיסט למה כי יש לו בראיה עם עצמו "הילד שלי אוטיסט מה דפוק בי שאני קיבלתי ילד אוטיסט" הוא מבחינתו מתייחס לילד כאל ילד בריא.
עכשיו מה זאת אומרת זאת אומרת הוא מבחינתו לא רוצה להתעניין בכלל, הוא לא רוצה בכלל הוא לא מכיר בכך בכלל והוא כל מה שהילד עושה מבחינתו הילד עושה כדי לנקום בו כאילו הילד ממש הוא אומר "הילד עושה כדי לעצבן אותי כדי להציק לי" דברים כאלה כאילו אין לו שום, הוא לא מוכן לקבל שהילד אוטיסט כי זה הופך אותו לכישלון.
ש: צריך להסביר לו.
אליעד: רגע שנייה אז מה עושים עם הילד אז קודם כל כמובן השלב הראשון זה לעזור להורה לא להאשים את עצמו כי אם הוא יאשים את עצמו הוא לא יפעל נכון קודם כל שההורה יקבל את עצמו או להגיד לאחד ההורים תעזור להורה השני לבן בת הזוג לקבל את עצמו ולא להאשים את עצמו כי בדרך כלל ההוא שמאשים את עצמו יפעל לא נכון ביחד לאותו ילד, בדרך כלל ככה זה כי אז הוא לא פועל רק כדי לעזור לילד אלא הוא פועל כדי לשנות את הילד בהכרח איך שהוא רוצה שזה יקרה כי הוא מאשים את עצמו.
הלאה ועכשיו איך לעזור לילד פיזית מה צריך לעשות אז מה שקורה זה כזה דבר כשהאבא או האמא מאשימים את עצמם אז הוא אומר "הילד שלי לא עושה כלום, מה הוא עושה כל היום? כלום כל מה שאני אומר לו לעשות הוא לא עושה כלום" למה כי ביחס למה שההורה רוצה שהילד יעשה הילד באמת לא עושה כלום זאת באמת האמת אבל מה האמת האם באמת הילד לא עושה כלום ברור שהוא לא עושה כלום הוא עושה משהו, הרעיון זה להתחבר אליו דרך המשהו שהוא עושה ולשדרג אותו במשהו שהוא עושה הרי הילד בסוף עושה משהו זה לא שהוא לא עושה כלום משהו הוא עושה.
הוא רואה טלוויזיה שב תראה איתו טלוויזיה תתעניין במה שהוא רואה גם אם כל היום הוא רואה דברים הכי ביזאריים תתעניין במה שהוא רואה תתחבר אליו במה שהוא רואה, הוא משחק במחשב תתחבר אליו הוא יש לו כל מיני התנהגויות מוזרות תנסה להתחבר לעולם שלו אל תנסה לשנות אותו תיקח את הרצונות שלו תנסה להתחבר לרצונות שלו, קודם כל שהוא יראה שאתה לא משנה לשנות אותו כי הרבה פעמים הילד מסתגר כמנגנון הגנה נגיד שצחקו עליו בבית הספר והוא הסתגר בתוך החדר אמר "הנה זה המקום הבטוח אף אחד לא יצחק עלי" ואז הוא התאהב במקום הזה והוא מפחד לצאת מהמקום הזה כדי שלא יצחקו עליו לדוגמה או נגיד משהו שיכול להיות.
עכשיו ברגע שאתה מנסה לשנות אותו אתה בעצם מהווה עליו איום אתה מנסה לשנות אותו אתה בעצם מאיים עליו כי אתה בעצם אומר לו "אתה אני רוצה לשנות אותך" אוקי אז אתה מהווה עליו סוג של איום ולכן אל תנסה לשנות אותו תנסה להתחבר אליו תנסה רק להתחבר לראש שלו, עכשיו ברגע נגיד שאתה רואה איתו טלוויזיה ותראה איתו טלוויזיה בלי להעיר לו בלי להציק לו בלי שום דבר תגיד לו "אני יכול לשבת לידך לראות טלוויזיה? בוא שב לראות טלוויזיה" אוקי תראה איתו תעשה איתו את מה שהוא עושה.
עכשיו זה לא בהכרח קל זה לא בהכרח פשוט אבל אין פתרון אחר, עכשיו למה זה לא בהכרח קל כי יכול להיות שהוא מתעורר בחמש אחרי הצהריים והוא רואה טלוויזיה באמצע הלילה, אתה רוצה לעזור לו אדוני אתה יכול להגיד "אין לי כוח לעזור לו תביא מישהו שיעזור לו" אבל לעזור לו פירושו קודם כל להתחבר לעולם שלו לא משנה מה העולם שלו להתחבר לעולם שלו עכשיו אחרי שהתחברת לעולם שלו עכשיו אתה מנסה להזיז אותו טיפה מהעולם שלו, מה זה אומר להזיז אותו טיפה מהעולם שלו זה אומר להזיז אותו מהעולם שלו קודם כל בתוך העולם שלו מה זאת אומרת בתוך אתה רואה איתו טלוויזיה דבר איתו על מה שראית תנסה לפתח איתו שיחה שהגלגלים של המוח יעבדו על מה שהוא ראה.
דבר איתו על הדבר עצמו תפתח איתו תגרום לגלגלים של המוח לעבוד על המטרות שלו הוא אומר "אני רוצה" יש לו איזה שיגעון "אוקי בא נדבר על זה למה מה ההיגיון מה פה מה שם" תתחבר לעולם שלו לאט לאט המטרה היא שהמוח שלו יתחיל לזוז לצאת מהטריטוריה שלו לתוך טריטוריה שונה שנראית לו בטוחה, זאת אומרת נגיד שהוא רואה סדרה מסוימת להגיד לו "בוא נראה עוד סדרה אחרת" אז הוא עדיין מרגיש בטוח כי הוא בטריטוריה שלו של הסדרות אבל כבר הנה עברנו לסדרה אחרת כאילו זה אומר עשינו שינוי אבל עדיין נשארנו באזור הבטוח.
אוקי אחר כך אחרי שאתה כבר מתחיל לעשות שינויים קטנים או נגיד לדוגמה אתה יושב איתו לראות טלוויזיה אתה אומר לו "אתה יכול בבקשה להביא שם את הכיסא יהיה לי יותר נוח לשבת על הכיסא במקום על הרצפה, בוא נפתח את החלון שיכנס אוויר לחדר אתה יודע אולי נסדר טיפה את החדר" לאט לאט "אולי נסדר טיפה את החדר לפני שנשב לראות תראה דרכתי על זה זה כואב לי בוא נסדר טיפה את החדר" אתה לא מוציא אותו מאזור הנוחות אתה עדיין בטריטוריה אתה לא מהווה עליו איום אתה לא אומר לו "תקשיב אתה צריך לסדר את החדר אתה צריך שיהיה" לא "אני איתך בדברים שלך" כאילו גם זה לא "בוא נתחיל" זה כאילו על הדרך אתה מדי פעם עושה איזה שינויים קטנים ומינוריים כביכול.
ואתה גם מפעיל לו טיפה את השכל ואתה גם מרגיל אותו טיפה לשנות דברים קטנים ואז מפה לשם משם לפה אתה אומר לו "אוקי אולי עכשיו נשב לראות את הסרט בסלון לא חייב בחדר" ואז אחר כך "אולי נלך לראות סרט בקולנוע" ואז "אולי נעשה הליכה פה ואולי נעשה שם ואולי זה ואולי שם" עד שאתה מוציא אותו החוצה וכמובן שזאת עבודה סיזיפית וכמובן שלא תמיד יש לך את העצבים וכמובן שאם יש לך רגשי נחיתות אתה לא תצליח לעשות את זה כי אתה אומר "כמה זמן זה לוקח אני צריך שזה יהיה יותר מהר" ואז כמובן שזה לא יצליח וכמובן שזה לא בהכרח קל אבל זה הפתרון, אתה לא יודע לעשות את זה לבד אפשר לעזור לך אבל זה הפתרון זאת הדרך כי אם אתה תלחץ אותו לצאת ולהשתנות "צריך זה וצריך זה" אין עם מי לדבר אין מה לעשות ואם תאיים עליו יהיה עוד יותר גרוע.
וכמובן שזה כמו הסיפור של רבי נחמן עם בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו "מעשה בהינדיק" ואז כולם אמרו לו "אתה לא תרנגול הודו" והוא אמר "אני כן תרנגול הודו" ואז החכם אמר למלך "אין בעיה אני ארפא אותו" ואז החכם הלך והתחיל להתנהג בדיוק כמו הבן של המלך ואז הבן של המלך שאל אותו "מי אתה" אמר לו "גם אני תרנגול הודו" אמר לו "אוקי סבבה יש עוד תרנגול הודו" ואז הם התחברו אחד לשני ואז לאט לאט הוא אומר לו "אוקי אתה יודע מה אני עכשיו בא לי לאכול...